הצפייה בסרט “ימים נוראים” דווקא בסמוך כל כך לבחירות, כשהשבטיות הישראלית מודגשת כל כך והיצריות עולה על כל היגיון, מעצימה את החוויה הקשה. ירון זילברמן שרטט, ניכר שלאחר תחקיר מעמיק, ותוך שימוש מצמרר בקטעים דוקומנטריים, את דיוקנו של רוצח ראש הממשלה, יגאל עמיר, ואת הנתיב הנפשי וההלכתי שבו התקדם לעבר ביצוע המעשה. רוב הציבור לא עצר באמת להתעמק בשאלות הנוגעות למה שהוביל את עמיר מהתנגדות להסכמי אוסלו ולדרך המדינית – לרצח. מאחר שהיה יחיד, למרות שבוודאי לא מעטים לא הצטערו על המעשה, הוא נתפס כחריג.
בכלל, נהוג להתרעם ולצאת כנגד ניסיונות של יוצרים ואמנים לחטט בקרביים של פושעים ועבריינים מוקצים. הסרט הזה, כמו יצירות אחרות, מוכיח כי יש לעשות את ההפך, ובלבד שהתוצר הסופי מבטיח ומקיים ערך מוסף אמיתי. חשוב לציין זאת מכיוון שפעמים רבות ראיונות עיתונאיים עם דמויות מוקצות או שנויות במחלוקת מצדיקים את עצמם בעזרת הערך המוסף הזה, אף שאינו מתקיים בהם בסופו של דבר.
בחזרה אל “ימים נוראים”. בסרט ניכרות היטב השבטיות והמגזריות שרק העמיקו פה מאז. מאות אוהלים של “צו פיוס” ושאר מפעלי קירוב לבבות לא הצליחו, כך נראה, להותיר חותם משמעותי על החברה הישראלית. בסרט מתואר המתח בין דתיים אשכנזים למזרחים, בדמות חיזור של עמיר אחרי מתנחלת אשכנזייה, בת למשפחה מתנשאת המוצגת בצורה כמעט קומית, ובדמות עמדתה של אמו כי אין סיכוי לזיווג כזה. הוריה לא יסכימו. סיפור החיזור המייסר הוא פריט מידע חדש שמתגלה בסרט על עמיר. הוא לא מוצג כגורם שמקדם את עמיר להחליט על הרצח, אך מאיר פן נוסף באישיותו של הרוצח שמרגיש, בסופו של דבר, תלוש מהקונצנזוס, גם של אלה שמתנגדים בצורה חריפה ומסיתה להסכמי אוסלו.
ההתנגדות להסכמים, ההפגנות האלימות והמסיתות, האש ברחובות - מזכירים למי שהיה שם את העובדה שמול אלה שהרגישו ש”גונבים להם את המדינה”, היו גם את אלה שתמכו בכל לב באפשרות לשנות כיוון (כולל אביו של עמיר, שלמה). נדמה שהם לא הבינו את עוצמת ההתנגדות ואפשרו לעשרות הפגנות נגד רבין לעבור בלי לצייץ, ובלי לעמוד מנגד עם שלטי תמיכה. פתאום, מהמסך, ניבטת דמותו של ראש הממשלה זכרו לברכה, והוא מבין את עומק ההסתה נגדו, והוא בודד מולה. והלב נחמץ. 24 שנים אחרי רצח רבין, אפשר לראות כיצד העמיקו הפערים בשאיפות לעתיד של חלקים בעם הזה. יגאל עמיר אומר בסרט שאומנם החילונים שולטים עכשיו, אבל זו תהיה מדינת הלכה. והנה, זהו נושא מרכזי במערכת הבחירות.
אף שעמיר עושה מעשה מטורף, מדגיש הסרט עד כמה הוא מודע, עד כמה הוא מחפש את אישור הרבנים, שאינם סותרים באוזניו אמירות קודמות שלהם כאילו על רבין חלים דין רודף ודין מוסר, ואת אישורם של אחרים שיכולים להבין אילו רעיונות עוברים לו בראש, ומשאירים את ההחלטה בידיו. וכמה עוד אנשים מסביבו ידעו, או יכלו לנחש, ואף אחד לא חשב ללכת לדווח. מהצפייה בסרט זמן כה קצר לפני הבחירות, ולנוכח כל מה שעברנו, וממה שניתן לנחש שעוד נעבור בימים הבאים, אין מנוס מלהודות שרצח פוליטי נוסף, אפילו של ראש ממשלה, הוא הרבה יותר אפשרי היום, דווקא בגלל שזה כבר קרה, ודווקא בגלל שחשבון נפש אמיתי, כזה שמשנה כיוון כללי, לא נעשה כאן משום צד. עוד סיבה לצפייה, סמוך כל כך לימים הנוראים.