יחסים בין הורים לצוותים במסגרות החינוכיות היו מאז ומתמיד מורכבים, אולם שורת מקרי האלימות בפעוטונים שנחשפה לאחרונה הביאה יחסים אלה אל הקצה. כל הגננות והמטפלות הפכו למושא השלכות של הרבה כעס, תוקפנות ואף אלימות. ההורים חרדים, ובצדק. התחושה היא שאין מי שיכיל חרדה זו - ובמקרה כזה היא פורצת על האישה שמטפלת בילדים.
האלימות בפעוטונים היא אסורה ובלתי נסלחת, והיא פרי של מדיניות המאפשרת העסקת נשים לא מקצועיות בתנאים וסטנדרטים לא מקצועיים. היא פרי של היעדר מדיניות וביטוי מדאיג של אובדן ערכי. אולם הטיפול בבעיה על ידי הצבת מצלמות ומכשירים לא יפתור אותה ורק יסב נזק גדול יותר.
המצלמות בגנים, שרבים חושבים שהן אלה שיביאו לרגיעה ביחסים, אינן הפתרון. חוק הסדרת המצלמות, בעיניי, הוא אחד הגורמים להסלמת היחסים בין הורים לגננות ולמטפלות. המצלמות מכניסות שיח חשדני, מתעד ומפקח, כאשר הנחת הבסיס מראש היא של אי־אמון. השיח הבולש והחוקר ואוסף העדויות מחליפים את השיח הישיר, החינוכי־מקצועי והתהליכי. באקלים שכזה לא ניתן ליצור מערכת יחסים בריאה המתבססת על אמון. גן ילדים איננו פיצוציה שבה מוצבות מצלמות לפיקוח, ואי אפשר לפעול בו באותם כלים.
חשוב להבין את המשמעויות של השיח האלים הנוכחי. ילד קטן שמתפתח וגדל, זקוק לעולם יציב שיעטוף אותו ויבנה עבורו תחושת ביטחון. גננות והורים מהווים חלק מהעולם הזה. אולם החשדנות הגדולה, הפיקוח הטכני ואי־השקט, אינם מאפשרים זאת. הגננות מרגישות מאוד מאוימות, חשופות, מרגישות שאין מי שיגן עליהן. כך שבמקום שהן יהוו מקור לביטחון, שקט ורוגע עבור הילד, הן הפכו לייצוג של הדבר הכי לא בטוח לילדים ולהוריהם.
כתוצאה מכך, בשנה האחרונה חלה התדרדרות אדירה במעמד הגננות ובדימוי המקצועי שלהן. הרשתות מוצפות בבדיחות ציניות עליהן, והן הפכו לשק החבטות של כולנו. כתם גדול מוטל על כולן, ללא קשר לטיב העבודה והמקצועיות שלהן. גן ילדים הוא בבואה של החברה. הוא משפיע על ילדים והורים ועל הקהילה - וגם מושפע מהם. דרושה כאן מנהיגות חינוכית שתאפשר לגננות לעשות את עבודתן המקצועית ותטפל במשבר המתהווה לנגד עינינו.
הכותבת היא ראש המחלקה לחינוך בגיל הרך במכללת סמינר הקיבוצים