סבי נהג לומר: אם אומרים לך שאתה שיכור, לך לישון. יגיע הרגע שבו הליכודניקים יתפכחו ויגיעו למסקנה שבנימין נתניהו איננו עוד נכס פוליטי אלא נטל ויתפנו לקרב הירושה. עד אז הם נצמדים אליו בתקווה שיתרחש עוד קסם אחד ודי. ייתכן שכמו עוף החול הוא עוד יקום ליעף אחרון, אבל במוקדם או במאוחר, זה יקרה. נתניהו מתקרב לסוף דרכו הפוליטית, וכבר עולה השאלה מי יחליף אותו בהנהגת הליכוד.
צחי הנגבי יכול להיות שם ביום שאחרי. הוא אומנם לא היחיד שמתחמם על הקווים ונכון לו קרב קשה מול שרים אחרים הטוענים לכתר, אבל הוא המתאים שבהם. אריאל שרון, כך מספרים, אמר עליו שהוא קורץ מחומר של ראשי ממשלות: יש לו קור רוח ולעולם אינו נכנס לפניקה. שתי תכונות אופי שבשל היעדרן, שרון בז לנתניהו. במובנים רבים, הנגבי היה תלמידו של אריאל שרון. אחרי שהקים שרון את מפלגת קדימה, נותר הנגבי היו”ר הזמני של הליכוד. מעמדה זו יכול היה להתמודד על הנהגת המפלגה הנטושה, אבל בחר ללכת קדימה. או במילותיו: הלב אמר ליכוד. השכל אמר שרון.
מה הופך אותו ליורש? ניסיונו העשיר, לטוב ולרע. החל בעסקנות פוליטית ברמת הסניפים וכלה במדינאות ואסטרטגיה ביטחונית. כשאומרים על אדם שהיה שר בממשלות ישראל מתכוונים להנגבי – לא היה משרד שהיה קטן למידותיו. מעולם לא התמרמר בפומבי על תפקיד שקיבל, זולת פעם אחת כשנתניהו הפתיע אותו כשהכריז מעל דוכן הכנסת כי הוא ממנה אותו ליו”ר סיעת הליכוד.
הנגבי הוא פוליטיקאי מורכב. הוא אידיאולוג ופרגמטיסט, הסתבך עם רשויות החוק, אך הפגין כבוד לגורמי האכיפה. ממלכתי ומרדן, נאמן ועצמאי. דיבורו רך, אך לשונו עלולה להיות חדה ואכזרית. כל אלה לא מגדירים תו תקן של מנהיג, אבל אצל הנגבי הם יצרו שכבות הגנה ורבדים פוליטיים מגוונים המשמשים ארגז כלים אפקטיבי בדרך לכיסא ראש הממשלה.
שני אירועים מעכבים את הקריירה שלו. החטא הפוליטי שנצרב עם עריקתו בעקבותיו של שרון, מהלך שרבים בליכוד מתקשים לסלוח לו ולכן דוחקים אותו פעם אחר פעם לאחור בפריימריז. הכתם השני הוא החטא הפלילי והקלון שדבק בו לאחר שבית משפט הרשיע אותו בעדות שקר בפרשת המינויים הפוליטיים לפני כעשור. בהקשר הזה, הנאמנות שהוא מפגין כלפי נתניהו היא ניסיון למרק את החטא הראשון. הרכנת הראש בפני בית המשפט ומערכת שלטון החוק, היא כפרתו על החטא השני. ואף על פי כן, הליכודניקים לא מחבקים אותו כבן השב הביתה ונתניהו לא מפנק אותו בתפקידים.
הנוסחה לשיתוף פעולה בינו לבין נתניהו מקפלת בתוכה שני יסודות – כבדהו וחשדהו. בשונה משרי ליכוד המחניפים לנתניהו ואינם זוכים להערכה על כך, נתניהו מכיר בערכו ולכן מעולם לא מינה אותו לשר בכיר, אף שהנגבי מצוי בנושאים הביטחוניים הרגישים ומכיר את הסוגיות המדיניות על בוריין. אפילו מינוי קבוע לתפקיד שר התקשורת נתניהו נמנע מלתת לו.
הנגבי פרץ לתודעה הציבורית בשנות ה־80 של המאה הקודמת כצעיר חמום מוח בהיותו יו”ר אגודת הסטודנטים בירושלים. אחר כך התבלט במאבק ממרומי האנדרטה שהייתה לסמל ההתנגדות לפינוי סיני ולהסכם השלום עם מצרים, והיה ממובילי המאבק הבוטה נגד הסכמי אוסלו וראש הממשלה יצחק רבין (לימים הצטער על כך). לכל אלה יש להוסיף את דברי בית המשפט בפרשה שבה היה מעורב לפני כמה עשורים כי האמת העובדתית לא הייתה נר לרגליו.
הוא אינו המועמד המושלם, אבל הוא הבשל ביותר. הוא כבר החליק בכל מדרון אפשרי, עורו הפוליטי מצולק מטעויות ועם זאת, הוא למד לרסן את דחפיו ואת יצריו ממש כפי שלימד אותו אריאל שרון שטבע את הססמה ”איפוק הוא כוח”. מכל חבורת נסיכי הליכוד הוא נותר לבדו. נראה שהגיעה שעתו.