אפקט הרצף: "גנבתם את חלומותיי ואת נעוריי עם מילותיכם הריקות, אנשים סובלים, אנשים מתים, מערכות אקולוגיות שלמות קורסות, ואתם רק מדברים על כסף ועל אגדות של צמיחה כלכלית. איך אתם מעזים?". בנאום שנשאה השוודית בת ה־16 גרטה טונברג במפגש פסגה של האו"ם בנושא שינויי האקלים, בעיניים בורקות ובקול רועד, כשעיני כל העולם נשואות אליה, היא ניסתה לעורר את מנהיגי העולם מהאדישות המאפיינת אותם בכל הנוגע להשלכות של התחממות כדור הארץ.
פליטת גזי החממה הופכת את מזג האוויר לקיצוני יותר, דבר הבא לידי ביטוי בתדירות הגוברת של סופות, גלי חום קשים, שיטפונות ושריפות. על פי התחזיות, אם לא ננקוט צעדים עכשיו, אנו צפויים לפגיעה משמעותית במערכות הטבעיות והאנושיות בכדור הארץ במרוצת הזמן. איך ייתכן שבת 16 מצליחה להבין בבהירות כזאת את משמעות האיום האקלימי, בעוד שעבור רוב מנהיגי העולם - ולמען האמת עבור מרבית האנושות - יש דברים בוערים יותר על סדר היום?
גרטה אובחנה כלוקה בתסמונת אספרגר, ובאחת ההרצאות שנתנה חשפה משהו על האופן שבו היא רואה את העולם: "עבור אלו מאיתנו שעל הספקטרום האוטיסטי, כמעט הכל הוא שחור או לבן. אנחנו לא טובים בלשקר ולרוב אנחנו לא נהנים מהמשחק החברתי שנראה שכולכם אוהבים". האם כדי לראות את המציאות נכוחה יש צורך באימוץ סממנים אוטיסטיים? התשובה העגומה והכנה היא, לצערי, כן.
"אני רוצה שתנהגו כאילו הבית עולה באש - כי הוא באמת עולה באש", אמרה גרטה. למה איננו מסוגלים לתפוס שהבית עולה באש? כיצד ייתכן שלמרות המשבר הקיומי אנו ממשיכים להתנהג כרגיל? מסתבר שהאבולוציה לא תכנתה אצלנו מנגנון שמאפשר לראות לעתיד הרחוק. אחת החולשות האנושיות הגדולות היא היכולת להעריך מצבים ואירועים בפרספקטיבה של זמן; להביא בחשבון את השיקולים שישפיעו עלינו בעתיד. זו הסיבה שמטלות רחוקות נראות כל כך בנות ביצוע.
זהו בדיוק המנגנון המאפשר לנו להביא עוד ילדים אחרי הילד הראשון. כשאתם בתוך כל הקושי - חוסר שעות שינה, חיתולים, הנקות - הדבר האחרון שאפשר לחשוב עליו הוא ילד נוסף, אבל המחשבה היא שבעתיד משפחה גדולה תהיה דבר נפלא. תחשבו על התסריט שרץ במחשבות, של כל המשפחה שיושבת ליד האח בחורף או על חוף הים בקיץ, וברקע נשמעים קולות הצחוק של הילדים משכשכים במים. התסריט לא מכיל את ההחתלות, את חוסר שעות השינה ואת המריבות עם בן הזוג על מי יקום בלילה.
באותו אופן, אם התקבלנו לעבודה חדשה שממש רצינו, התסריט המדומיין יציג אותנו במשרד החדש עם הנוף לים ועם המזכירה שמעבירה טלפונים. חסרה לנו בתסריט הזה הנסיעה במשך שעה וחצי לעבודה וממנה.
תרבות הכאן ועכשיו
חשיבה אנושית התפתחה באופן כזה שהיא ממוקדת כאן ועכשיו, בגמול ובעונש מיידי. כאשר מציעים לאנשים 100 דולר עכשיו או 200 דולר בעוד חודש, רובם יעדיפו את הכסף כאן ועכשיו. מצד אחד איננו טובים בדחיית סיפוקים, ומצד אחר קשה לנו להביא בחשבון את העצמי העתידי שלנו. ריצ'ארד ת'אלר, זוכה פרס נובל בכלכלה, הראה במחקריו את הנטייה המושרשת בנו לקבל החלטות שאינן לטובתנו לטווח הרחוק, גם כשאנו מודעים להשלכות השליליות. רווחים לטווח הקצר נחווים כאטרקטיביים יותר מאשר רווחים לטווח ארוך.
איננו טובים בחשיבה על העתיד. חשיבה עתידית גורמת לנו להתעלם מכל הפרטים הקטנים שנראים חסרי חשיבות, תופעה המכונה בספרות "מרחק פסיכולוגי". על פי תיאוריית ההבניה (construal level theory), למרחק פסיכולוגי, בין שמדובר באובייקט המרוחק פיזית מאיתנו ובין שמדובר באירוע רחוק בזמן, יש השפעה על התפיסה הסובייקטיבית של אירועים אלה. הזמן האובייקטיבי הוא כמובן אותו הזמן, אבל התפיסה הפסיכולוגית שלנו אותו משתנה בהתאם למידת המרחק של האירועים מאיתנו. מבחינה אבולוציונית, המערכת שלנו לא תוכנתה לחשוב למרחקים ארוכים. זה לא היה רלוונטי בהיסטוריה האבולוציונית הארוכה שלנו.
תיאוריית ההבניה מתארת את סוגי הייצוגים המנטליים שאנשים עושים בהם שימוש כלפי אובייקט או אירוע. במילים פשוטות - האם אתם מתמקדים בפרטים הקטנים או ברעיון הכללי? עבור אירועים קרובים בזמן, המערכת מאמצת באופן אוטומטי הבניה מסדר נמוך - אספקטים קונקרטיים, התמקדות בפרטים של הסיטואציה עצמה - ואילו עבור אירועים רחוקים המערכת מאמצת הבניה מסדר גבוה, שמדגישה את הגורמים המופשטים שלו, ללא תלות בסיטואציה עצמה.
למשל, נופשים המתכננים חופשה לעתיד הרחוק מתמקדים באלמנטים מופשטים כמו רגיעה ואושר, בעוד נופשים המתכננים חופשה לעוד שבוע מתמקדים בהיבטים פרקטיים, כמו מסעדות באזור, דרכי ההגעה לשדה התעופה ומחירים.
איך כל זה קשור למשבר האקלים? כאשר אירוע קרוב מאוד אלינו, מבחינה פסיכולוגית אנחנו נוטים לתת לו יותר משקל בהחלטות שלנו לעומת אירוע רחוק. לאנשים יש נטייה לחשוב באופן מופשט על איום עתידי ללא נקודת זמן מוגדרת, ולכן הם מייחסים לו פחות מקום בשיקוליהם. אירועים עתידיים אינם יכולים לייצר אצלנו תחושת דחיפות. המציאות היומיומית מקבלת משקל רב יותר, אנו מעריכים יתר על המידה את מה שקורה עכשיו לעומת מה שיקרה עתיד. גורמים כמו חוסר יכולת לסיים את החודש, טיל שנורה, ציוץ של מנהיג בטוויטר - כל אלו קובעים את סדר יומנו הרבה יותר מאיומים עתידיים.
נראה שהדרך היחידה לצאת מהאדישות המאפיינת אותנו היא לאמץ לעצמנו חשיבה מחוץ לקופסה, כזו שמאפיינת אנשים על הרצף האוטיסטי המסוגלים להתעלם מההטיות והכשלים החשיבתיים המאפיינים חשיבה אנושית. אחרת, לא נשרוד עוד זמן רב בעולם הזה.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה