דווח לאחרונה שלשכת נשיא המדינה פנתה ליועץ המשפטי אביחי מנדלבליט בשאלה אם אין מניעה משפטית להטיל על ראש הממשלה המכהן את הרכבת הממשלה החדשה – וזאת למרות שהנשיא ריבלין הוא עורך דין בעצמו ויודע היטב כי חוק יסוד: הממשלה קובע שכהונת ראש ממשלה יכולה להיפסק רק בהרשעה בפסק דין סופי. זה לא המקרה של נתניהו.
אם החוק קובע כך, מדוע הנשיא (או אנשים מטעמו) פונים בשאלה כזאת ליועץ המשפטי? האפשרות האחת היא שהנשיא שואל שאלת קיטבג כדי לקבל תשובה הרצויה לו, אך האפשרות היותר סבירה היא כי כל המדינה התרגלה למעמדו העליון של היועץ המשפטי לממשלה בכל עניין הנוגע לחוקיות או "סבירות" או "מידתיות" של החלטות הזרוע המבצעת, וזאת בלי כל סמכות חוקית מפורשת ובלי שיש חוק המסדיר את מעמדו זה, אלא רק על סמך החלטות בג"ץ שרירותיות, ברוחו של הפוליטיקאי המשפטי הראשון במעלה אהרן ברק, אף שהוא פרש מזמן.
ולא רק הנשיא נתפס לאופנת בג"ץ שהפכה את מערכת המשפט לעליונה מעל כל מדיניות הממשלה ושאר רשויות המדינה. הרי בשם המוסר הטהור כביכול, הטיל גנץ חרם אישי על נתניהו, לפחות חרם זמני, כי הוא, מלאך שרת שירד מן השמיים, אינו יכול לסבול את ריח כתב האישום ההזוי שהכינו הפרקליטים, וכמוהו גם ראש שרידי מפלגת העבודה וכמובן השותפים הערבים המתייעצים ברציפות עם אויב המדינה אבו מאזן.
במדינות לא מפותחות או בלתי דמוקרטיות במהותן מתרחשות לעתים הפיכות צבאיות לתפיסת השלטון בכוח. הדבר הראשון שעושים מבצעי ההפיכה הוא תפיסת אמצעי השידור - טלוויזיה ורדיו והשתלטות על העיתונות. באירופה זה התרחש במאה ה־20 רק במדינות מזרח אירופה באמצעות תפיסת השלטון על ידי המפלגות הקומוניסטיות בכוח הכידונים הסובייטיים, ובטורקיה. לאושרנו, אצלנו דבר כזה לא קרה אף שחוגים רדיקליים היו שמחים לכך, אך מכיוון שהמוח היהודי ממציא לנו פטנטים שאין לאחרים, בוצעה אצלנו הפיכה פרקליטית, וזה דבר מתוחכם יותר מאשר הפיכה צבאית. בהפיכה זאת עורכי דין שבחרו לעבוד במקצועם במסגרת השירות הממשלתי, ובראשם היועץ המשפטי לממשלה, זכו למעמד־על חסר תקדים בעולם כולו, והממשלה והנשיא מתנהלים על פי הגחמות שלהם בלבד. זאת דיקטטורה משפטית המנהלת את הממשלה הנבחרת על ידי הציבור מכוח השתלטות בפועל, באופן בלתי דמוקרטי לחלוטין.
ההפיכה הפרקליטית היא הרבה יותר יעילה מהפיכה צבאית משום שהיא לא כרוכה בהקזת דם, אלא משתלטת על הסדר הדמוקרטי על ידי פקידות משפטית שבראשה עומד המחליט הלאומי בתוארו הארכאי כיועץ כביכול לממשלה. ההפיכה הפרקליטית לא זקוקה לתפיסת תחנות השידור והעיתונות, כי אלה עומדות ממילא לרשות המהפכנים המשפטיים. לולא ההפיכה הפרקליטית, להערכתי לא מן הנמנע שלא היה מוגש כלל כתב אישום שבמסגרתו דורשים הפרקליטים מבית המשפט להרשיע על שיחות עם עיתונאים, והרי אין בעולם כולו פוליטיקאי שאינו מדבר עם עיתונאים ומשכנע אותם לתת לו סיקור אוהד, כאילו שרק סיקור שלילי הוא לגיטימי במשטר דמוקרטי.
בזכות הוראות בג"ץ, היועץ המשפטי קיבל מעמד של האורקל מדלפי ומספק תשובות וחוות דעת מחייבות במקום ייעוץ שניתן גם להתעלם ממנו. הוא אינו טועה לעולם, בדיוק כפי שקול האלים בדלפי, היוצא מתוך גרונה של אישה שהיא מדיום, עונה לכל קושיה וסוגיה, ואיש אינו יכול לערער עליו כי הוא קול אלוקי כביכול. למעשה לא מדובר ביועץ, אלא במחליט, ותוארו האמיתי צריך להיות "המחליט המשפטי לממשלה" או "האורקל מירושלים" או "ממלא המקום" – כתוארו של האפיפיור ברומא.