פרקי הזמן שילדים מבלים מול מסכים מתארכים בקביעות, אולם בצד היתרונות הרבים שבנגישות למידע ולתקשורת מהירה, מחקרים רבים בשנים האחרונות קושרים בין חשיפה ממושכת למדיה לבין התפתחות קוגניטיבית לקויה בקרב ילדים ונוער. זמן הצפייה בסוגי המדיה השונים נאמד ב־7 שעות ביום בגילים 8־16, ולפי סקרים שנערכו בארה"ב, כ־39% מהילדים שגילם 2־4 במדינה משחקים בטאבלט. כשעוברים לקבוצת הגילים 5־8 כבר מגלים שיותר ממחצית מהילדים משתעשעים באופן קבוע עם מסכי מגע למיניהם.
 
בין הלידה לבין גיל 3 המוח שלנו מתפתח בקצב מהיר והוא רגיש במיוחד לסביבה. שינויים החלים במוחם של ילדים בזמן זה עשויים להיות בעלי השפעות ארוכות טווח. ההתפתחות הנורמלית של מערכת הנוירונים במוח זקוקה לגירויים כמו משחקי דמיון, מישוש, אינטראקציות אנושיות ומשחקי הרכבה, לפני החשיפה למסכי מגע. שימוש במסכי מגע אף מוביל לפגיעה ביכולת להעריך משקל ונפח של חפצים. לכן יש חשיבות לכך שהילדים ילמדו את העולם הפיזי, התלת־ממדי, לפני שהם פוגשים בעולם הווירטואלי, כשם שיש חשיבות ללימוד חיבור וחיסור לפני שלומדים להשתמש במחשבון. 
 
• נוסחת הקסם להפרעות קשב. מוחנו, שהתפתח בסביבה טבעית, אינו מורגל להצפה כה מסיבית של גירויים. האזורים האחראים לעיבוד המידע נדרשים לפתח יכולות מסוג חדש, המאפשרות עיבוד מגוון רב של גירויים בו־זמנית. כתוצאה מכך, הילדים מפתחים חשיבה מבוזרת שהיא ההפך הגמור מריכוז. סוג החשיבה הזה מונע מהילדים את היכולת לחשוב לעומק, גורם להם לנתח מידע בצורה שטחית בלבד ומביא לידי בעיות קשב וריכוז, קשיי לימוד וקשיי שליטה וויסות. ארגון רופאי הילדים האמריקאי פרסם המלצה שלא לחשוף ילדים עד גיל שנתיים למסכים בכלל, ללא שום קשר לתוכן שעל המסך.
 

• הנייד מאכיל את הילדים בכפית. בזמן שאתם יושבים עם ילדיכם ומקריאים להם סיפור, הילדים נדרשים לעבד את קולכם למילים, לבנות תמונות מהתיאורים ולהחיות את הדמויות בראשם. תהליך זה אינו מתקיים כשמאכילים ילדים בכפית בכל המידע. גרוע מכך, מוחם של הילדים מפתח הביטואציה (התרגלות) לעיבוד עצל של מידע, כך שעיבוד מידע מורכב יותר כבר הופך למטלה מורכבת. כתוצאה מכך, אין מספיק פעילות של אזורים במוח האחראים לדמיון והחיוניים להתפתחות של חשיבה יצירתית וגמישות מחשבתית.
 
• ילד צריך ללמוד להיות באינטראקציה. במהלך תקשורת דיגיטלית, המוח אינו צריך להתאמץ כדי להבין את כוונת האחר ולפרש רמזים בלתי מילוליים, כגון הבעות פנים או שפת גוף, שהם הבסיס לאינטראקציה אנושית. האזור במוחנו האחראי לפירוש והבנה של אינטראקציות חברתיות הוא האונות הפרונטליות. התפתחותן תלויה בחשיפה לאינטראקציה בין־אישית. 
 
אם לא ייחשף הילד למידה מספקת של אינטראקציה בין־אישית בגיל צעיר, היכולת שלו להבין את האחר לא תתפתח כיאות, ואינטראקציות אנושיות ייהפכו למתסכלות. לכן ממליץ דוח הפדרציה העולמית לנוירולוגיה להפחית במשחקי מחשב, לעודד ילדים לשחק מחוץ לביתם עם ילדים אחרים ולהיות באינטראקציה גדולה ככל האפשר עם אחרים. במהלך תקשורת דיגיטלית המוח אינו צריך להתאמץ כדי להבין את כוונת האחר. 

חברים, אילוסטרציה. קרדיט: אינגאימג

 
יכולות התקשורת של ילדים נרכשות דרך חיזוקים ותגמולים. אם ילד יגיד לאמו "אני רוצה שוקו", היא מיד תענה לו - "מה אומרים?". כך הילד לומד שכדי להשיג את מבוקשו הוא נדרש "לדבר יפה". בדיגיטל, לעומת זאת, אין צורך בגינונים מיותרים. זמן קצר מול המסך, זה כל מה שצריך כדי שילד יתחיל לתת הוראות לסביבתו כדבר שבשגרה.
 
אינטראקציה עם חבר מונעת על ידי התשוקה להשתתף בפעילות משותפת. תקשורת דיגיטלית היא שונה בתכלית. ההנאה מונעת מהשינוי במצבנו המנטלי, סוג של ניתוק מהסביבה המיידית: אפשר להשיג את כל מטרותיך, מהבסיסית ביותר ועד לצרכים הרגשיים, ללא תשלום מיידי, ללא שנדרשת השקעה, בלא צורך להיות נחמד, לחייך, להיות מעורב או מתחשב. נשמע נוח? אנו רואים שאחוז גבוה של ילדים שנחשפו לנייד בגיל צעיר מתמכרים לצורת ההתקשרות הזו.
 
• לא ניתן להריץ את המורה אחורה. הנייד מרגיל את הילדים לפתח העדפה לאינטראקציה שבה הכל נתון לשליטתם - אפשר להריץ קדימה או אחורה, לכוון את עוצמת הקול או להיות חשופים רק למה שמעניין אותם, בלא צורך להתחשב בהעדפות האחר. ישיבה בכיתה עם עוד 30 ילדים, כשהילד נדרש להתאים עצמו לקצב של כלל התלמידים, הופכת למשימה בלתי אפשרית.
 
בכיתה לא ניתן להריץ קדימה או אחורה את דברי המורה. הילדים המורגלים ברמת עוררות גבוהה חווים תסכול בסביבת בית הספר, הדלה בגירויים, ומתקשים להתאים את עצמם, מה שמשפיע על הישגיהם בלימודים.
 
נוסף על כך, ילדים הגדלים בסביבה טכנולוגית מפנימים מגיל צעיר מאוד שכל פעולה שלהם מתוגמלת בתגובה מיידית. המוח מתמכר בקלות לצורת אינטראקציה שבה כל פעולה מקבלת חיזוק. ברגע שסכמה זו מתקבעת, הילד מצפה לחיזוקים גם בסביבה הפיזית. משזו לא ניתנת, הוא נהפך למתוסכל. חשיפה אינטנסיבית למסכים עלולה לגרום לשינויים ארוכי טווח במעגלי מערכת החיזוק, באופן המדמה תלות בחומרים ממכרים.
 
• חשיפה למסכים מונעת בסיס הכרחי להבנת העולם. לא אחת יוצא לי לשמוע אמהות המתמוגגות מכך שילדם למד בגיל צעיר מאוד לשלוט במסך מגע. אך מחקרים הראו שגם כשנותנים אייפד לגורילה היא לומדת לעשות בו "סווייפ" (החלקה הצדה). הורים רבים גם סבורים שהילדים לומדים מתוך חשיפה למידע, אך למידה מתרחשת בחיכוך, כשהילד מאותגר על ידי הורה, מורה או ילד אחר. הזנה בשורה של עובדות אינה מלמדת.
 
לפי ד"ר אריק סיגמן, חבר באגודת הפסיכולוגים הבריטים, הורים החושפים את ילדיהם למסכים "מונעים מהם לבנות את הבסיס שהכרחי להם להבנת העולם. היכרות מוקדמת מדי עם הטכנולוגיה היא בדיוק מה שימנע את פיתוח היכולות שהורים כל כך רוצים להשיג באמצעות הטאבלטים: יכולת ריכוז, יכולת קשב, תשומת לב, היכולת לקרוא אנשים, לתקשר איתם, להגדיל אוצר מלים - כל אלה ייפגעו".
 
בישראל, נכון להיום, הורים וגורמים רלוונטיים במערכת הבריאות אינם מודעים לסכנות ההתפתחותיות של זמן המסך, ונחוץ קודם כל למלא חלל זה בידע. משרד הבריאות הישראלי מאמץ עמדות מעורפלות בנושא, וממליץ בין השאר "לאפשר לפעוט לצפות בתוכניות טלוויזיה מותאמות לגילו, רצוי בחברת מבוגר תוך הגבלת זמן הצפייה".

אחרי שכל זה נאמר, חשוב לציין כי חשיפה למסכים אחרי גיל שנתיים, לפרקי זמן מוגבלים, יכולה להיות גם חיובית. נמצא שילדים שנחשפו למסכים היו מהירים יותר ברכישת שפה חדשה וכן בפיתוח קואורדינציה, זריזות ידיים ויכולת תגובה מהירה. יש לדאוג לחשיפה מתונה ולמתוח קו ברור בין העולם הווירטואלי לעולם האמיתי.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה.

[email protected]