רבים בישראל דשים בפרשת נהריים וצופר, לאחר שירדן הודיעה על סיום ההסדר המיוחד אשר אפשר עיבוד אדמות ישראלי במסגרת ריבונות ירדנית. איני בקיא ברזי המשא והמתן המתנהל כיום עם שלטונות ירדן, אך כיהנתי כראש משלחת ישראל להסכם השלום. ראוי לבאר מה אומר ההסכם ומה הייתה כוונת חותמיו, ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין.
ערב חתימת ההסכם ב־1994 נמצאו 50% מאדמות העיבוד של יישובי הערבה, מאילות ועד מפעלי ים המלח, ממזרח לקו שביתת הנשק. החל מראשית שנות ה־70 אפשרו ממשלות ישראל לחקלאי הערבה לעבד אדמות אלה, שהיו בור. יישובי הערבה היו מודאגים מן האפשרות שהאדמות יועברו לירדן, אף שקו שביתת הנשק מעולם לא הוכר כגבול מדיני, ואדרבה, מדינות ערב ב־1949 עמדו על היעדר הכרה בישראל ובגבול מדיני עמה. תביעת הירדנים ב־1994 אכן הייתה כי קו שביתת הנשק ייקבע כגבול בין שתי המדינות, ופירוש הדבר היה נסיגה מהאדמות הללו.
אם כן, כיצד קובעים את הגבול? האתגר היה יישום הגדרה מ־1922, שקבעה את הקו המפריד בין ארץ ישראל המערבית לעבר הירדן כ"קו שראשיתו מנקודה הנמצאת שני מילין מערב לעקבה ובמעלה אמצע ואדי ערבה, ים המלח ונהר הירדן עד למפגש עם נהר הירמוך, ומשם במעלה מרכז נהר זה עד לגבול הסורי". מהו אמצע ואדי ערבה? על כך נסבו מחלוקות בין משפטנים ואנשי מיפוי. תוצאת המשא והמתן הייתה משביעת רצון: כל האדמות שעיבדו יישובי הערבה, למעט צופר, הוכנסו לריבונות מדינת ישראל, וזאת בחילופי שטחים עם אדמת טרשים בגב הערבה. הירדנים קיבלו את קו שביתת הנשק כגבול, למעט אותם תיקונים, אך מבחינת ישראל, השטחים שעובדו מאילות ועד ים המלח היו לחלק מן המדינה, וכפי שתיאר זאת לימים באוזניי בילו מישורי ז"ל מיטבתה, ראש המועצה האזורית של חבל אילות לשעבר, "המקום שאליו הגיעה המחרשה העברית, שם נקבע הגבול". בהסכם השלום נאמר רק כי הגבול נקבע לפי תצלום האוויר המצורף, מחשש ירדן לעינא בישא של העולם הערבי.
ומה קרה בצופר ונהריים? קרקעות צופר הן שישה קילומטרים פנימה, עמוק מדי כחוד. בנהריים הוקמה כזכור חברת החשמל המנדטורית של פנחס רוטנברג ("הזקן מנהריים"). אדמותיה היו ממזרח לנהר הירדן, כיום הגבול. ואולם, מסיבות כלשהן נשארו לאחר 1949 אדמות ממזרח לנהר, שהיו רשומות במרשם המקרקעין הירדני כשייכות לחברת החשמל (שהעבירה אותן למדינה) בשליטת ישראל, וקיבוצי אשדות יעקב איחוד ומאוחד וגשר עיבדו אותן. כשנכרת השלום, ונוכח היחסים הטובים בין ראש הממשלה רבין למלך חוסיין, הסכימו הירדנים כי הקיבוצים ימשיכו לעבד את הקרקע בהסדר מיוחד של 25 שנה בריבונות הירדנית. בהסכם נרשם כי המדובר בקרקע בבעלות ישראלית. משהושגה הבנה זו, הגענו להבנה דומה לגבי צופר, שם דובר על זכויות שימוש של ישראלים. לגבי נהריים הוסף סעיף של מיזם תיירותי משותף (שלא המריא לבסוף).
כוונת המלך חוסיין וראש הממשלה רבין לגבי שני האזורים הללו בוטאה במפורש בכך שבשני הנספחים העוסקים בצופר ובנהריים נאמר כי "... נספח זה יישאר בתוקפו ל־25 שנים ויחודש אוטומטית לאותן תקופות, אלא אם כן תינתן שנה לפני כן הודעת ביטול על ידי צד מן הצדדים, ואז, לפי דרישת אחד הצדדים, יחלו התייעצויות". המילה "אוטומטית" אינה שגרתית. היא מעידה על כוונת הצדדים בעת החתימה להמשיך בהסדר המיוחד; והגם שישנה זכות להודעת ביטול, זו פותחת התייעצויות. בהלוויית המלך חוסיין ב־1999 אמר לי המלך היורש עבדאללה: "אהיה ביחסים עם ישראל ידו הארוכה של אבי". לכך משמעות כמובן.
לכן מצער מאוד שירדן, מטעמים פנימיים, הודיעה את אשר הודיעה. אני ער לכך שלירדן טענות משלה במערכת היחסים, כמו בנושאי אשרות, פיתוח וכלכלה, וישנו גם הנושא הפלסטיני שלא בא על פתרונו. ידוע מנגד שבנושאי מים הלכה ישראל לקראת ירדן לאורך השנים, ויש יחסי ביטחון טובים. סבורני כי לא מאוחר מדי להגיע להבנות חדשות בנושא צופר ונהריים. כנושא שמעבר לחשיבותו לחקלאי שני האזורים, הוא אחד הסמלים ליחסי השלום. ממשל ירדן יוכל להסביר לציבור בארצו את התועלות הצומחות לירדן, בתחומים שונים. בהקשר זה, יש לזכור כי לירדן הגבול הארוך ביותר עם ישראל, ויש לנו אינטרס מתמיד בטיפוח היחסים. אנשי משרד החוץ מיומנים בטיפול בכך, ויש לסייע להם במערכת הממשלתית כולה. וכאמור, לגבי צופר ונהריים - נקווה שלא אבדה תקוותנו.