ביסודה של כל שיטה דמוקרטית מונחת שיטת הבחירות. בכל משטר דמוקרטי שואפים להשיג שתי מטרות במקביל: גם ייצוג דמוקרטי הוגן של הזרמים האידיאולוגיים באוכלוסייה וגם את יעילות הממשל ויכולת המשילות.
שיטה דמוקרטית המובילה לשיתוק בפעולות מוסדות השלטון אינה משיגה את ייעודה, שכן מדינה צריכה לתפקד. אם נתעלם בשלב זה משיטות של בחירות בהן בוחרת האוכלוסייה כולה את מי שעומד בראשות האקזקוטיבה, בדרך כלל הנשיא, קיימות בעיקר שתי שיטות בחירות מרכזיות: שיטת הבחירות היחסית הכלל־ארצית ושיטת הבחירות האזורית־רובית.
בשיטת הבחירות היחסית הכלל־ארצית, המקובלת אצלנו, כל קבוצה באוכלוסייה המצליחה לעבור את אחוז החסימה מקבלת ייצוג ישיר בכנסת. על פי השיטה האזורית־רובית, מי שזוכה מבין שורת מועמדים במספר הקולות הגדול ביותר באזור, הוא זה שמייצג את האזור כולו, אפילו אם זכה רק, לשם דוגמה, ב־15% מקולות הבוחרים.
שיטת הבחירות היחסית מולידה מספר גדול של מפלגות. שיטת הבחירות האזורית מחייבת את כלל המפלגות הקטנות להתאחד תחת כנפיה של מפלגה גדולה, כדוגמת ארצות הברית או אנגליה. השיטה היחסית היא דמוקרטית יותר. השיטה האזורית היא יעילה יותר במובן זה שהיא מאפשרת יותר בקלות הקמת ממשלה הנהנית מרוב של מפלגה אחת או שתיים בבית המחוקקים.
ביסוד שיטת הבחירות היחסית הקיימת בישראל עובר עיקרון ברזל על פיו מי שמקימים ממשלה או קובעים מי יהיה ראש הממשלה הם אלו שזוכים ברוב הקולות בבית המחוקקים. זהו כמובן העיקרון שיצר את משבר השיטה הדמוקרטית של 2019. גמרנו שני סבבי בחירות וסיבוב שלישי הוא בגדר אפשרות שבחוק. על פי חוק יסוד: הממשלה המחודש, אותו בנתה ועדת חוקה, חוק ומשפט ב־1992, לאחר משבר הפלת ממשלת האחדות הלאומית במרץ 1990, היינו אמורים לבחור ישירות את ראש הממשלה. בחירת ראש הממשלה נעשתה בשיטת הפתק הכפול, כשרוב ציבור המצביעים קבע מי יבחר להיות ראש הממשלה.
גם שיטה זו לא פתרה את בעיית היסוד. גם בבחירה ישירה של ראש ממשלה עדיין הוא זקוק לתמיכת רוב חברי הכנסת. התפיסה שראש ממשלה יכול לכהן בתמיכת מיעוט חברי הכנסת ומול כנסת לעומתית נדחתה על ידינו תמיד, לכל אורך שנות קיומה של המדינה. בחירתו הישירה של ראש הממשלה על ידי כלל הציבור העניקה יותר סמכות וכוח אישי למי שאמור היה להקים את הממשלה. נוכח מה שמתרחש היום, יתרונות הבחירה הישירה בולטים מחדש. אבל כנסת ישראל, לאחר שלושה סיבובים של בחירת ראש ממשלה, החליטה לבטל את הבחירה הישירה.
הליכה לסיבוב בחירות שלישי היא בגדר אסון לאומי. בהנחה שגם בני גנץ לא יצליח להרכיב ממשלה, האם יקום הכוח לחברי הכנסת ליצור את ההסכמה על פיה רוב חבריה יחליטו על מועמד חדש? בהיעדר יכולת זו, תיחשב הכנסת כאילו פיזרה את עצמה ונעבור לסיבוב בחירות שלישי. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו את המשך הקיפאון של מערכות השלטון והפניית משאבים לאומיים כה רבים לעצם הקמתה של ממשלה. את בעיית היסוד של השיטה הדמוקרטית שלנו חייבים לפתור מיד לאחר שתוקם ממשלה חדשה, אחרת תידרדר מדינת ישראל לחוסר יציבות כרוני. כמו באיטליה.
שיטה דמוקרטית המובילה לשיתוק בפעולות מוסדות השלטון אינה משיגה את ייעודה, שכן מדינה צריכה לתפקד. אם נתעלם בשלב זה משיטות של בחירות בהן בוחרת האוכלוסייה כולה את מי שעומד בראשות האקזקוטיבה, בדרך כלל הנשיא, קיימות בעיקר שתי שיטות בחירות מרכזיות: שיטת הבחירות היחסית הכלל־ארצית ושיטת הבחירות האזורית־רובית.
בשיטת הבחירות היחסית הכלל־ארצית, המקובלת אצלנו, כל קבוצה באוכלוסייה המצליחה לעבור את אחוז החסימה מקבלת ייצוג ישיר בכנסת. על פי השיטה האזורית־רובית, מי שזוכה מבין שורת מועמדים במספר הקולות הגדול ביותר באזור, הוא זה שמייצג את האזור כולו, אפילו אם זכה רק, לשם דוגמה, ב־15% מקולות הבוחרים.
שיטת הבחירות היחסית מולידה מספר גדול של מפלגות. שיטת הבחירות האזורית מחייבת את כלל המפלגות הקטנות להתאחד תחת כנפיה של מפלגה גדולה, כדוגמת ארצות הברית או אנגליה. השיטה היחסית היא דמוקרטית יותר. השיטה האזורית היא יעילה יותר במובן זה שהיא מאפשרת יותר בקלות הקמת ממשלה הנהנית מרוב של מפלגה אחת או שתיים בבית המחוקקים.
ביסוד שיטת הבחירות היחסית הקיימת בישראל עובר עיקרון ברזל על פיו מי שמקימים ממשלה או קובעים מי יהיה ראש הממשלה הם אלו שזוכים ברוב הקולות בבית המחוקקים. זהו כמובן העיקרון שיצר את משבר השיטה הדמוקרטית של 2019. גמרנו שני סבבי בחירות וסיבוב שלישי הוא בגדר אפשרות שבחוק. על פי חוק יסוד: הממשלה המחודש, אותו בנתה ועדת חוקה, חוק ומשפט ב־1992, לאחר משבר הפלת ממשלת האחדות הלאומית במרץ 1990, היינו אמורים לבחור ישירות את ראש הממשלה. בחירת ראש הממשלה נעשתה בשיטת הפתק הכפול, כשרוב ציבור המצביעים קבע מי יבחר להיות ראש הממשלה.
גם שיטה זו לא פתרה את בעיית היסוד. גם בבחירה ישירה של ראש ממשלה עדיין הוא זקוק לתמיכת רוב חברי הכנסת. התפיסה שראש ממשלה יכול לכהן בתמיכת מיעוט חברי הכנסת ומול כנסת לעומתית נדחתה על ידינו תמיד, לכל אורך שנות קיומה של המדינה. בחירתו הישירה של ראש הממשלה על ידי כלל הציבור העניקה יותר סמכות וכוח אישי למי שאמור היה להקים את הממשלה. נוכח מה שמתרחש היום, יתרונות הבחירה הישירה בולטים מחדש. אבל כנסת ישראל, לאחר שלושה סיבובים של בחירת ראש ממשלה, החליטה לבטל את הבחירה הישירה.
הליכה לסיבוב בחירות שלישי היא בגדר אסון לאומי. בהנחה שגם בני גנץ לא יצליח להרכיב ממשלה, האם יקום הכוח לחברי הכנסת ליצור את ההסכמה על פיה רוב חבריה יחליטו על מועמד חדש? בהיעדר יכולת זו, תיחשב הכנסת כאילו פיזרה את עצמה ונעבור לסיבוב בחירות שלישי. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו את המשך הקיפאון של מערכות השלטון והפניית משאבים לאומיים כה רבים לעצם הקמתה של ממשלה. את בעיית היסוד של השיטה הדמוקרטית שלנו חייבים לפתור מיד לאחר שתוקם ממשלה חדשה, אחרת תידרדר מדינת ישראל לחוסר יציבות כרוני. כמו באיטליה.