פסטיבל הפרחה: תגידו, באמת המילה “פרחה” היא זאת שמפריעה לכם? בימים האחרונים אנחנו עדים לדיון התקשורתי, האם נכון או לא נכון היה להסיר את המילה “פרחה” מ”שיר הפרחה”. המתנגדים טוענים לפגיעה בנאמנות ליוצר וליצירתו, והמצדדים, בהם הפקת הפסטיגל, טענו לשמירה על ילדי ישראל: “נעשה כדי להתאים את התכנים לקהל הצעיר".
ברצינות? האם אחרי הורדת המילה “פרחה”, השיר “אני פרחה” הפך להיות מתאים לילדים? האם ישב שם מישהו ובחר מתוך שיקולים חינוכיים התפתחותיים את השיר “אני פרחה” כמותאם לרפרטואר של מופע לילדים? אז זהו, שהמילה “פרחה” היא ממש לא הבעיה בשיר הזה. אז מה כן?
נתחיל מהמסר. הורים ומחנכים לילדים ב־2019 עושים מאמצי על להכין את הילדות והילדים לעולם בו פורנוגרפיה, החפצה, ניצול ותקיפה מינית אורבים מכל עבר. הדרך לעשות זאת עם ילדים צעירים היא לבסס הבנה נכונה וראויה של כבודו של הגוף, של מערכות יחסים בין אנשים בכלל וזוגיות בפרט, כמערכות המבוססות על תקשורת בין־אישית, רגשות והדדיות. זו התשתית לתוכניות חינוך מיני לילדות ולילדים צעירים אשר יתפתחו וישתכללו עם השנים - בהתאמה לגילם, התפתחותם הרגשית והקוגניטיבית ומערכות היחסים שיבנו הילדים.
את “שיר הפרחה” יכולים המבוגרים להבין בדרכים שונות, החל מביקורת ולעג לסוג מסוים של התנהגות נשית זולה ומופקרת, ועד מסמך חברתי נוקב המעצים את זכותה של אישה לבחור ולסיים מערכות יחסים כרצונה, בניגוד לדגם מסורתי ופטריארכלי. ההבנה הזאת תלויה ביכולת קוגנטיבית, ידע ובשלות רגשית, שלושה דברים שחסרים לילדים. השיר יכול להיות מסר הולם או נושא לדיון בקרב בנות מתבגרות, אבל הוא לחלוטין לא מתאים לילדי הפסטיגל בגילי שנתיים עד עשר.
מה עוד? ילדי הדור שלי היו מנומסים וענו להורים ולמורים בכבוד ולעתים ביראת פחד. ילדי 2019 הם ילדי ה”בא לי” או “לא בא לי”. כבר אין הסברים, שכנוע או נימוק. פינוק, דרישה לסיפוק מיידי ואובדן הסמכות ההורית, הפכו את צמד המילים “בא לי”, לצורת ביטוי נפוצה בקרב הילדים. האם נרצה שהם יצטטו את “בא לי לרקוד, בא לי שטויות” כיצירה תרבותית שאנחנו הנגשנו להם? לא נראה לי.
ההיסטוריה של החינוך מתארת תקופות בהן המושג “ילד” לא היה קיים. הילדים נתפסו כמבוגרים קטנים שהיו חשופים להוויית העולם, ללא סינון או בקרה. התפתחות חברת האדם יצרה את ההבנה שהילד הוא יצור שונה בעל יכולת מתפתחת, וכי לתיווך המבוגר השפעה מכרעת על התפתחותו. הבנה זו הביאה לגישה מגוננת, אשר דאגה לשמור את הילד בצמר גפן, מה שלא בהכרח הכין אותו לחיים.
אנו חיים בתקופה מבלבלת. המדיה חושפת את הילדים למידע ולגירויים מגוונים, אשר חלקם לחלוטין לא הולמים את שלבי התפתחותם. על המחנכים - הורים גננות ומורים - מוטלת משימה מכרעת: לתווך לילדים את הגירויים המזדמנים, לתת הסבר, הכוונה ומשמעות ולהגיש להם חומרים איכותיים, מבוקרים ומותאמים לגילם.
ואם נחזור לפסטיגל - מדובר בעסק פרטי, וזכותם של אנשי ההפקה לבחור את שיריהם על פי שיקוליהם. עם זאת, באחריותם של ההורים לבחור מהי החוויה התרבותית המותאמת אותה יצרכו ילדיהם. ולא. הבעיה היא לא במילה “פרחה”.
הכותבת היא מרצה בפקולטה לחינוך במכללת אוהלו