מאז הקמתה, וביתר שאת בשנים האחרונות, מתנהגת מדינת ישראל כמדינה במאבק הישרדותי, על אף שהיא מעצמה אזורית שאין עוררין על שרידותה. בעוד האתגרים המרכזיים נמצאים בתחום הדיפלומטיה והעוצמה הרכה, מציגים הפוליטיקאים את האתגרים דרך הפריזמה הצבאית, וזאת כאשר גם לגורמי הביטחון ברור שאין פתרון צבאי לבעיות היסוד. הפוליטיקאים הרגילו את הציבור לחיות בפחד, ומשתמשים בהפחדה כדי לצבור עוצמה פוליטית, במקום לעורר חזון ותקווה.
קיים אצלנו פער בלתי נסבל בין אנשי המקצוע במערכת הממשלתית, שרובם מנועים מלדבר באופן גלוי, שמבינים כי נושאי השלום והדיפלומטיה צריכים לעמוד במרכז השיח הציבורי וסדר העדיפויות האסטרטגי, לבין הפוליטיקאים שרואים בזה נושא זניח. הפוליטיקאים מלבים את תחושת הפחד ואז הופכים לשבויים של דעת הקהל, ומתרחקים מהעיסוק בהזדמנויות המדיניות שלפתחנו.
הדוגמה של תנועת החרם (BDS) ממחישה כיצד הפכנו איום טקטי שאינו מהווה סכנה לביטחונה של ישראל לאיום קיומי. המדיניות הכוחנית של ישראל נגד התנועה מקדמת פגיעה בחופש הביטוי, ובכך היא משחקת לידיהם של מקדמי ה־BDS משום שהיא מרחיקה מישראל קהלים רבים שנרתעים ממדיניותה האנטי־ליברלית. דווקא משרד החוץ, שמכיר את קהלי היעד, אינו נמצא פעמים רבות ליד שולחן מקבלי ההחלטות ואינו שותף לעיצוב המדיניות.
הפוליטיקאים הישראלים מתרחקים מערכי הדמוקרטיות הליברליות, שהם גם הערכים שמאפיינים את רוב יהדות התפוצות, ומעדיפים בריתות עם מנהיגים פופוליסטים בשל שיקולים קצרי טווח. בכך הם חוטאים לערכים שניסחו מקימי המדינה במגילת העצמאות, וגם לייעודה של ישראל כמדינת העם היהודי.
אל לה לישראל לראות בקהילה היהודית בתפוצות רק כספומט, לובי פוליטי ומאגר לעלייה. זו לא הדרך לתקשר עם מי שהמדינה רואה בהם חלק אינטגרלי מהפרויקט הלאומי. יש להזמין מעורבות של יהודים מהתפוצות בנושאים שקשורים לישראל, גם כשהם ביקורתיים. עלינו לייצר דרכים שבהן יוכלו היהודים בעת ובעונה אחת לבקר את מדיניות הממשלה ולאהוב ולתמוך במדינת ישראל.
סוגיית הקשר עם יהודי התפוצות שזורה בדיון על מקומם של אזרחי ישראל הערבים. עבור יהדות העולם, התביעה לשוויון זכויות לערבים בישראל היא תביעה ליברלית בסיסית, והיא מקבילה לשוויון הזכויות שהם מבקשים לעצמם במקומות מושבם. יש משהו צבוע בביקורת המופנית כלפי האזרחים הערבים בשל הזדהותם עם אחיהם הפלסטינים, לצד הציפייה של ישראל מיהודי ארצות הברית להזדהות עם ישראל.
למרות המתואר לעיל, יש מקום לאופטימיות. בשנים האחרונות הציבור הישראלי אומנם נחשף באופן תדיר למסרים של הפחדה והסתה, אבל סקרים מראים שהוא עדיין תומך ברובו בפתרון שתי המדינות. דווקא כיום ישנם מרכיבים רבים המאפשרים את קידומו של פתרון זה, שלא היו בעבר: יוזמת השלום הערבית מקבלת את עקרון שתי המדינות בגבולות 67' עם חילופי שטחים, ואת זכות הווטו של ישראל על כמות הפליטים שיחזרו; וברשות הפלסטינית ישנה הנהגה שאינה מאמינה שאלימות משרתת את הציבור הפלסטיני ומחפשת פתרון מדיני.
שינוי מנהיגותי, שאולי כבר מתחיל להסתמן אצלנו, יכול להוביל את ישראל אל עבר נתיב חדש שיציל את החזון הציוני־ליברלי. או אז, ישראל לא תצטרך לבחור עוד בין אופייה כמדינת הלאום של העם היהודי לבין היותה דמוקרטיה המאפשרת זכויות שוות למיעוטים שבה.
הכותב הוא חבר ועד מנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית, ולשעבר דיפלומט והיועץ המדיני לנשיא פרס