זוכרים את אלון חסן? ההוא מנמל אשדוד. בשבוע שעבר בית המשפט העליון הרשיע אותו בעבירות של מרמה והפרת אמונים, לאחר שזוכה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ב־2018.
סיפור המעשה מתחיל בתחקיר טלוויזיוני על הבריונות, לכאורה, שמפעיל יו"ר ועד העובדים של הנמל ועל פעילותו הבלתי פוסקת במצב של ניגוד עניינים לטובתו, לטובת משפחתו ולטובת שותפיו העסקיים. חקירת משטרה נפתחה בעקבות זאת ובסופה הוגש כתב אישום נגד חסן בעבירות חמורות שעיקרן שוחד, סחיטה ואיומים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הפרת אמונים ועוד.
השופט יואל עדן מבית המשפט המחוזי בבאר שבע זיכה אותו מכל העבירות שיוחסו לו ואף נזף ברשויות האכיפה. זיכויו זעזע את אמות הספים של המערכת המשפטית, התקשורתית והציבורית. הפרקליטות הגישה ערעור לבית המשפט העליון, ובשבוע שעבר ניתן פסק הדין. חלק גדול מהערעור המקורי נדחה גם על ידי העליון. אך יחד עם זאת הוא הרשיע את חסן בעבירות של מרמה והפרת אמונים בשני אישומים.
מעיון בפסק הדין, שניתן על ידי השופטים יוסף אלרון וג'ורג' קרא - שמונו בתקופת כהונתה של שרת המשפטים איילת שקד - והשופט ניל הנדל, עולה כי להחלטות בפסק הדין הזה ולקביעות המשפטיות בו יכולה להיות השפעה משמעותית גם על תיקי ראש הממשלה, שמואשם בין היתר במרמה והפרת אמונים.
אומנם נטענת הטענה כי עבירת הפרת האמונים היא עמומה מדי, אך בעניינו של חסן קבעו השופטים כי "עבירת המרמה והפרת האמונים היא אחת העבירות המרכזיות בתחום המאבק בשחיתות השלטונית". מהותה של העבירה, על פי בית המשפט וגם על פי החוק, היא היות מקבל ההחלטה עובד הציבור שנתון במצב של ניגוד עניינים, ובאופן מובנה נוצר מתח בין האינטרס שעליו הוא מופקד לאינטרס אחר, שאינו קשור לעבודתו ולכהונתו הציבורית.
השופטים מכירים היטב את הרצף של עבירות השחיתות השלטונית - הנעות בין פעולה ב"ניגוד עניינים" (שיכולה להיות גם עבירה משמעתית) לעבירת המרמה והפרת האמונים ולעבירת השוחד.
בתי המשפט, לרבות העליון, סבורים שהמידתיות והעוצמה של הקשר האסור בין עובד הציבור לבין צד שלישי, הן הקובעות אם מדובר בהאשמה משמעתית או בהאשמה פלילית, שיכולה להביא גם למאסר בפועל.
עורכי הדין של נתניהו צריכים ללמוד היטב את פסק הדין הזה, ולאבחן ולבדל אותו במידת האפשר מעניינו של מרשם. אני מאמין ששופטי בית המשפט העליון בפסיקתם היו ערים לכך שיש סיכוי סביר שעניינו של נתניהו יובא גם בפניהם בבוא העת, בין שיזוכה ובין שיורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים.
מכל מקום, בשורות טובות לראש הממשלה לנתניהו אין בפסק הדין הזה.
פשרה בנסיבות העניין
לאחרונה מרבים לדבר על ההצעה שהעלו כמה רבנים - ועכשיו גם כמה פוליטיקאים - ושעל פיה נשיא המדינה יעניק חנינה ללא משפט לנתניהו בתמורה לכך שהוא יתפטר מכהונתו כראש ממשלה ומכל תפקידיו הציבוריים האחרים. בכך הם רואים פתרון הולם לבעיה החוקתית העמוקה שנוצרה לאחר הגשת כתב האישום נגדו.
מקרה כזה קרה פעם אחת בתולדות המשפט במדינת ישראל, כאשר הנשיא חיים הרצוג נאות בתנאים מסוימים להעניק חנינה לאנשי שב"כ בפרשת קו 300 עוד לפני שנשפטו ובטרם הוגש נגדם כתב אישום, על בסיס פניית הקבינט הביטחוני אליו בעניין זה. אחת הבעיות המרכזיות בבקשות חנינה היא שהמבקש חייב להודות בביצוע מעשה העבירה. כידוע, נתניהו מכריז בדבקות שהוא לא עבר כל עבירה, ולכן אין סיכוי שיגיש בקשת חנינה לנשיא שבמסגרתה יודה במיוחס לו. גם לכך יש פתרון תקדימי.
אחד מאנשי השב"כ סירב להודות במעשה שיוחס לו (הרג המחבלים ובידוי ראיות). במכתב הבקשה שלו לחנינה מהנשיא כתב ש"טוענים נגדו" שהוא ביצע את העבירות האלה, ולכן הוא מבקש חנינה. זו הייתה פשרה שבנסיבות העניין הצדיקה את עצמה. גם נתניהו יכול לטעון ש"טוענים נגדו" שביצע עבירות שונות כפי שבאו לידי ביטוי בכתב האישום, בלי להודות שהוא אכן ביצע אותן.
הרעיון של מתן חנינה לאנשי שב"כ בהמלצת הקבינט הביטחוני ובהתחייבות מראש של שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה לתמוך בה, נשענה על אדנים ביטחוניים. ראש הממשלה שמעון פרס, יחד עם יצחק שמיר ויצחק רבין, שבעברם היו ממונים על השב"כ, חששו - ובצדק - שניהול משפט יגרום לחשיפת סיפורים על הנעשה בשירות הביטחון ועל דרך התנהלותו, באופן שיפגע בביטחון המדינה.
זמן קצר לאחר מכן הוגשו עתירות לבג"ץ נגד נשיא המדינה ונגד הממשלה שתמכה בחנינה (לרבות נגד שר המשפטים), והנושא הונח לדיון משפטי על שולחנו של בג"ץ, בהרכב שבראשו עמד מאיר שמגר ז"ל. השופטים בהרכב היו השופטת מרים בן פורת והשופט אהרן ברק. במסגרת הדיון בבג"ץ נקבע פעם נוספת כי אין היתכנות משפטית לעתור נגד נשיא המדינה, וכי העתירה צריכה להיות מכוונת אך ורק נגד שר המשפטים והקבינט, שהמליץ לנשיא המדינה על החנינה.
שנים מאוחר יותר, בפסק דין אחר של בג"ץ בעניין ראשי ערים שהוגש נגדם כתב אישום לאחר שנבחרו לכהונתם, קבע בית המשפט כי יכול להיות שהחוק מאפשר להם להמשיך בכהונתם - אבל זה לא סביר, לכן הורה על הפסקת כהונתם. באותו פסק דין קבעו עוד השופטים כי גם אם ייבחרו ראשי ערים חשודים פעם נוספת, בחירתם איננה מהווה חסינות ואינה מאפשרת את המשך כהונתם. מפסק הדין אפשר להבין שהעתירה יכולה להיות מוגשת גם נגד נושא התפקיד עצמו.
בהשאלה אפשר ללמוד ממנו כי מי שירצה לתקוף החלטה על חנינה לנתניהו, יוכל להגיש אותה נגד ראש הממשלה עצמו, בטענה שהטלת מלאכת הרכבת הממשלה עליו כאשר תלוי נגדו כתב אישום כה חמור אינה סבירה.
בדיון בבג"ץ בעניין החנינה בפרשת קו 300 ביקשו העותרים לבטל את החנינה שניתנה לראש השב"כ ולעוזריו ובנוסף להוציא צו המורה לרשויות האכיפה להמשיך בחקירה. היועץ המשפטי יוסף חריש התנגד כמובן. בסיכומו של דבר שמגר ובן פורת החליטו לא לבטל את החנינה. "אין מקום לכך שהחנינה בטרם משפט תהפוך לערכאת ערעור על החלטותיה של התביעה הכללית", אמר שמגר. "רק נסיבות שבהן צפוי נזק כבד לעניין, שאין לו כל פתרון סביר אחר... יכולות להתיר סטייה מן הריסון המהותי". בן פורת הסבירה כי: "הוכח לנו שהשימוש בחנינה בטרם משפט היה... נדיר ביותר. יש לצמצם עד מאוד את המקרים שבהם ראוי להשתמש בסמכות זו". לעומתם, השופט ברק סבר שהחנינה בטלה ומבוטלת, "שכן הנשיא פעל ללא סמכות".
הגם שבפרשת השב"כ נקבע שסמכות נשיא המדינה להעניק חנינה ללא משפט היא נדירה ויכולה להתקיים רק בנסיבות מיוחדות, יכול להיות שכאשר יגיע העניין של נתניהו לבג"ץ הוא יאשר את החנינה או שיחליט לא להתערב. אני מוכן ללכת רחוק יותר וגם ללא חנינה לסגור את כלל התיקים נגד נתניהו בתמורה לפרישתו, בדומה להסדר בפרשת הדולרים של ראש הממשלה יצחק רבין ולפרשת סרוסי, של הנשיא לשעבר עזר ויצמן. הרעיון כשלעצמו לא פסול מעיקרו