נשיא טורקיה, ארדואן, חולם להחזיר את האימפריה העותמאנית ליושנה, כשהוא יהיה הסולטן שלה. בזמן שאנחנו סבורים שזה רק חלום, הוא מצדו פועל בסגנונו כדי להשיג את המטרה. הוא פלש צבאית לשכנתו סוריה ומסרב לעזוב את השטח. הוא חבר לאיראן ולרוסיה כדי להיות הצלע השלישית בטריומווירט הנפגש תכופות באסטנה, כיום נור סולטן, בירת קזחסטאן, במאמץ למצוא הסדר פוליטי בסוריה. ארדואן רוצה את חלקו בעוגה וכמובן, לקבוע את אופי יחסיו העתידיים עם שכנתו הסורית. אבל זה לא הספיק לו.
הוא פנה לכיוון קטאר ודרכה הוא מנסה להדק את קשריו עם כמה ממדינות המפרץ. ארדואן משתף פעולה עם קטאר לטובת חמאס, חיזבאללה והאחים המוסלמים. ארדואן גם תומך בקטאר מול מצרים, שבה הוא רואה מתחרה רצינית שמעכבת את מימוש חלומותיו. בנוסף הוא מחזק צבאית את נוכחותו בחלק הטורקי של קפריסין. במילים אחרות: מול ההגמוניה האיראנית ארדואן מקדם הגמוניה טורקית משלו ותיאבונו לא יודע שובע.
הוא נזכר שלאימפריה העותמאנית היו שאיפות להתקרב ללוב ואף לכבוש אותה. לכן ארדואן מנצל את הכאוס ששורר בלוב של אחרי עידן קדאפי ופועל למימוש החלום הישן. לאחרונה הוא חתם עם ממשלת ההסכמה הלובית על שני הסכמים העלולים להבעיר את האזור. אחד, לשיתוף פעולה מלא, כולל צבאי, שמאפשר לו לשלוח צבא ונשק לטריפולי. השני הוא לתיחום הגבול הימי. קו הגבול ששורטט פוגע ביוון, ובעקיפין גם במצרים ובישראל. זהו אזור עתיר גז ונפט, כך שכל אחת מהמדינות המוזכרות רואה את עצמה נפגעת, גם אם מדובר בחברה, ממש כמו טורקיה, בנאט”ו. בתוך כך פוגע ארדואן גם בהסכמים שיש לישראל עם מדינות האזור בנושא הגז.
לוב שסועה בין ממשלת ההסכמה בראשות אל־סראג׳, והממשלה של גנרל ח׳פתר. האחרון נתמך על ידי מצרים, צרפת ושכירי חרב רוסים. ארדואן שלח יועצים צבאיים לסייע לאל־סראג׳, והוא תומך בו כספית ופוליטית. ארדואן מאיים לסגור את הבסיס האווירי של ג׳רליק המשמש את האמריקאים ואת בסיס קוראג׳יק שם מוצבים מכ״מים של נאט”ו.
מול התגובה הרפה של ארצות הברית ושל נאט”ו נראה שחיזוקו של הגנרל ח׳פתר והפלת ממשלת ההסכמה יביאו לביטול שני ההסכמים שעליהם חתמה טוריקה, ואולי אז יירגע האזור עד שארדואן יקבע אתגר אחר במסגרת ההגמוניה שלו.