עקבתי בימים האחרונים אחר "ימי בנימין", סדרת הכתבות של עמית סגל בחדשות 12, שעוברת על שנותיו של בנימין נתניהו בפוליטיקה. בין השורות חשתי בכוונה להוכיח איך לאורך כהונתו נאלץ נתניהו להיאבק באליטות העוינות שניסו לשים לו רגליים, להפילו ולהכשילו. בראש ובראשונה התקשורת העוינת כביכול, שפעם אחת זה גם הצליח לה, כאשר בבחירות 1999 אהוד ברק הצליח להוציא את נתניהו מהבית ברחוב בלפור.
מה שברור וידוע הוא שנתניהו עושה הון פוליטי מאותה עוינות כביכול. אותה עוינות סייעה לו רבות בקרב מצביעי הליכוד, שתופסים את התקשורת כשמאלנית ובוגדנית ורואים בה אויב. בקרב אנשי התקשורת יש לא מעטים שסולדים מנתניהו כראש ממשלה וכאדם, אבל הוא הרוויח את זה ביושר ביחס שלו אליהם ובהתנהגותו.
בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה יצא לי להתלוות לביקוריו במדינות שונות. כמו חלק מהקולגות שלי העיתונאים, חשתי את הזלזול וההתנשאות שהוא שידר כלפי מרבית אנשי התקשורת, שעד אז היו מורגלים לזן אחר של ראשי ממשלה. מנחם בגין, יצחק שמיר, יצחק רבין ושמעון פרס היו רחוקים ממנו שנות אור בהתנהלותם, בגישתם, בסבר הפנים, וכל זאת בלי המניפולציות של נתניהו.
מה שבולט אצל נתניהו הוא זריעת השנאה ויצירת הפילוג בעם, שהיה בהן לא אחת תיבול של גזענות, הסתה וגם פגיעה במוסדות השלטון. עוד ב־1999, ערב הבחירות לכנסת, הוא נאם בשוק התקווה בתל אביב ואמר: "האליטות האלה, הם שונאים את העם, הם שונאים את הספרדים, הרוסים, את כל מי שלא הם. הם שונאים אותם". הדברים הקשים הללו השתרשו בעוצמה בקרב רבים ממצביעי הליכוד לאורך השנים.
החלק המעניין בכהונתו של נתניהו הוא התמיכה שלה הוא זוכה מהחרדים, למרות שהוא רחוק מהדת, והתמיכה שלה הוא זוכה מאנשי ימין למרות שהוא לא אחת פעל בניגוד לתפיסת עולמם. ב־1997 במסגרת הסכם חברון העביר כ־80% מהשליטה הביטחונית בעיר לידי הרשות הפלסטינית; ב־1998 במסגרת הסכם וואי הוא היה מוכן למסור כ־15% משטחי יהודה ושומרון לפלסטינים; ולאחר פגישתו עם יאסר ערפאת אמר: "הוא אחד המנהיגים המרשימים שפגשתי". ולמרות זאת זכה לתמיכת הימין, ולכל מי שלא יישר איתו קו קרא שמאלן.
מה שלטעמי בלט בחסרונו בסדרה הוא רשימת האישים הארוכה של נאמני, מקורבי ויועצי נתניהו שנטשו אותו, כשחלק ניכר מהם הפכו ברבות הימים לשונאיו; אחדים גם לעדי מדינה נגדו.
בין מי שהיה לצדו ונטשו אותו אפשר למנות את רובי ריבלין, סילבן שלום, דן מרידור, מיכאל איתן, לימור לבנת, מאיר שטרית, בני בגין, בוגי יעלון, אביגדור ליברמן, איילת שקד, נפתלי בנט, צבי האוזר ויועז הנדל. לרשימה זו אפשר לצרף את מקורביו שהפכו לעדי מדינה, בהם ניר חפץ, ארי הרו ושלמה פילבר.
בכל שנות המדינה כיהנו בה מלבד נתניהו עוד 11 ראשי ממשלה. מי שיבדוק וינבור בהיסטוריה לא ימצא בה עוד ראש ממשלה שאוחז ברשימה כזו של מקורבים ויועצים שהפכו לאויבים. מעבר לכתבי האישום נגדו, רשימה זו אומרת הכל על נתניהו, שנבחר לתפקיד הרם ביותר ארבע פעמים.