לאור המאבק הסוער בליכוד בינו לבין גדעון סער, לצד העובדה שבג"ץ עשוי לפסול אותו מהרכבת הממשלה הבאה בשל מצבו המשפטי, מתחזקת התחושה בקרב רבים שימיו של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל ספורים, ושזהו רק עניין של זמן עד שייעלם מחיי היומיום שלנו. מה שהביא אותי למחשבה המדאיגה הבאה: איך ייראו חיינו אז? איך נוכל להמשיך לחיות כאן בלי נתניהו? כיצד נמלא את הריקנות והשעמום?
שהרי נתניהו הפך לחלק אינטגרלי מחיינו. אנחנו קמים איתו כמעט בכל בוקר, והולכים לישון איתו כמעט בכל ערב. לא חולף יום אחד בלי שנשמע על נתניהו. הפכנו למדינת ביבי, וצריך להודות באפשרות שבלי נתניהו כראש הממשלה, חיינו יהפכו לפיהוק אחד גדול. האקשן שהוא יצק לשגרה שלנו מדי יום יחסר – קצת כמו לקטוע סדרת טלוויזיה מרתקת ככה פתאום באמצע, ולהותיר אותנו פעורי פה. התמכרנו לסיפורי ביבי, לתיקי האלפים ולעדויות, לחומרי החקירה ולציטוטים העסיסיים, לתגובות היומיומיות של נתניהו ושל מקורביו, ל"אין כלום כי לא היה כלום" ולשאר הציוצים ואמרות הכנף שלו.
גם בזירות אחרות יהיה פה קשה מאוד עד בלתי אפשרי בלעדיו. רק השאלה מי יטוס במקומו לכינוסי האו"ם ויציג שם מצגות מאלפות באנגלית מצוחצחת לעיני כל העולם, מעוררת בי דאגה עמוקה. והאם מישהו מאמין שבני גנץ, גדעון סער או כל מי שייכנס לנעליו יוכל ליצור את הכימיה שהוא יצר עם טראמפ ועם פוטין, או את הידידות שרקם עם ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי?
כמובן, ברור לי שיהיו רבים שיאמרו: "מה הוא מבלבל לנו את המוח? סוף־סוף נפטרנו מהצרה הזו ומכל מה שנתניהו מייצג ועשה".
כך או כך, חשוב שהירידה של נתניהו מהבמה תתבצע בדרך הדמוקרטית ביותר. כלומר, בעקבות תוצאות הבחירות או הרשעתו בבית המשפט, ולא בהחלטות בג"ץ שעשויות לקומם רבים ולהעמיק את הקרע בעם, שגם כך עמוק מאוד. במקום להביא לפני בג"ץ את ההכרעה בשאלה אם נתניהו כשיר להרכיב את הממשלה הבאה, צריך לנהוג כמו במקרה של ראשי ערים שיש נגדם כתבי אישום ומבקשים להרכיב קואליציה. שם החוק אומר שהתשובה לסוגיה תינתן בהצבעה במועצת העיר, כלומר נבחרי הציבור יכריעו. לדעתי, גם במקרה נתניהו צריך לנהוג באופן דומה ולהביא את ההכרעה לנבחרי הציבור בכנסת, כלומר באמצעות הצבעה במליאה. כך, איש לא יוכל לטעון שמדובר באקט לא דמוקרטי - גם לא חסידי נתניהו.