פוליטיקה לעניים: שנה חדשה נפתחה אבל הצרות ישנות ואין סימן מבשר טובות באופק. הכותרת הראשונה ב־2020 מציגה את הנתון הקשה על מעל ל־841 אלף ילדים החיים בישראל מתחת לקו העוני. אין להם זכות הצבעה בקלפי ולכן איש לא סופר אותם. העובדה הזאת כשלעצמה הייתה אמורה לשמש כתב אישום חריף נגד נתניהו וממשלתו. אבל כמו בשיר של טונה, “גם זה יעבור”.
כזכור, דוח העוני שהתפרסם השבוע לא נכתב בידי ארגוני שמאל המבקרים את הממשלה. מדובר בנתונים רשמיים של המוסד לביטוח לאומי המלמדים על הזנחה ארוכת שנים של אוכלוסייה המשעממת את בנימין נתניהו ושעל גבה הוא רוכב פעם אחר פעם בדרך ללשכת ראש הממשלה. עולם הפוך.
קרוב לוודאי שהדוח ירד במהירות מסדר היום למרות שלא צפויות רפורמות או יוזמות חדשות שיחלצו את העובדים העניים, את הילדים הרעבים ואת הקשישים, ממצוקתם. המילה רווחה שמורה בימים אלה לנוחיותם של הנוסעים במחלקה הראשונה במטוסו של ראש הממשלה. בעבור כל השאר השנה הקרובה היא שנה אבודה. הפלונטר הפוליטי הותיר את המשק בלי תקציב ועם מערכת שלטונית משותקת הפועלת על פי נוסחה מכובסת המכונה “אחת חלקי שתים־עשרה” ומשקפת את הכלכלה דאשתקד.
כל נורות האזהרה מהבהבות, הסיסמוגרפים נעים בעצבנות ומעידים על כך שהחברה האזרחית על סף קריסה. הגירעון מתרחב, הציבור שסוע, משבר האמון בדמוקרטיה הישראלית מעמיק, הדיפלומטיה חדלה לתפקד והאיומים הביטחוניים מתעצמים. בנסיבות האלה אי אפשר לדבר על חוסן לאומי אבל הישראלים מעדיפים לנהוג כמו שלושת הקופים: לא רואים, לא שומעים, לא מדברים.
מצד אחד עומד נתניהו שהביאנו עד הלום. ומן הצד האחר ניצב השמאל הישראלי החבוט שאינו מצמיח אלטרנטיבה. הניסיונות לתלות את האשם בעמיר פרץ, בחיבור של העבודה עם אורלי לוי או באגו המפותח של סתיו שפיר, חוטאים לאמת ואינם משקפים את עומק המשבר. השמאל הישראלי איבד כיוון כפי שהזהיר בשעתו חיים רמון בנאום הלווייתנים. הוא שחק את ערכיו וחיסל את מנהיגיו.
במובן הזה מפלגות העבודה ומרצ משמשות מצבות זיכרון לנורמות של צדק חברתי, ליברליזם, סוציאל־דמוקרטיה, מדיניות רווחה ונגישות למשאבים ציבוריים. החזון המדיני לשלום שהשמאל הישראלי נשא בגאון ובתקווה, נדרס תחת גלגלי המציאות והתעמולה האפקטיבית של הימין.
העיתונאית השנונה סילבי קשת העניקה למפלגת העבודה, לפני שנים, את הכינוי “מפלגת האבודה”, בין השאר הודות למחלה האוטואימונית והדנ”א המפלגתי הידוע לשמצה. זו מפלגה האוכלת ראשיה. הקניבליזם העצמי כרסם בה מבפנים. בעבודה מעולם לא סגדו לנבחרים, לא העריצו יושבי ראש ולא הצהירו אמונים למנהיג. התפיסה הייתה שהדרך חכמה מההולכים בה.
צריך להודות שבשנים האחרונות חברי הכנסת של מפלגת העבודה בלטו באיכויותיהם. מדובר באנשים נקיי כפיים הנאבקים בזירה הפרלמנטרית על נושאים ציבוריים שאי אפשר להפריז בחשיבותם. אבל אין בכך די. במובן הזה מפלגת העבודה שייכת למאה הקודמת. ראשיה לא הבינו את העוצמה של הרשתות החברתיות ואת תהליך הפרסונליזציה של הפוליטיקה. לצד הרעננות ומהירות התגובה של צוותי הניו־מדיה של הליכוד, אפילו חברי “המשמרת הצעירה” של העבודה נראים מיושנים.
הצלע השלישית המשלימה את התמונה העגומה של השמאל הישראלי הם הבוחרים. מצביעי השמאל מתייחסים לעצמם כאל מותג בוטיק. רובם בורגנים, שבעים ודי מרוצים ממצבם. אבדו להם הסולידריות החברתית והאמונה שבכוחם לכבוש את השלטון. ולמרות הכל, מוקדם להספיד את השמאל בישראל. הוא אומנם נתון במשבר עמוק אבל אם הוא חפץ חיים ורוצה להשפיע על גורלה של ישראל עליו לבסס שדרת הנהגה ולהבין שמדובר בעבודה קשה.
השמאל הישראלי החבוט ניצב מול נתניהו ולא מצמיח אלטרנטיבה
כל נורות האזהרה מהבהבות, הסיסמוגרפים נעים בעצבנות ומעידים על כך שהחברה האזרחית על סף קריסה. מצד אחד עומד נתניהו שהביאנו עד הלום, ואיפה הצד השני?
