פורום השואה הבינלאומי המציין 75 שנים לשחרור מחנה אושוויץ הוא אירוע מרשים בכל קנה מידה. זו הזדמנות מחודשת להזכיר את המחויבות של האנושות לכבוד האדם. ישראל זוכה במעמד הזה למפגן אהדה המאשרר מחדש את ההכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי לבית לאומי, ומזכיר כי השואה הייתה רצח עם ממסדי, שיטתי ומאורגן, מעשה אנטישמי מובהק שנועד להשמיד יהודים באשר הם תוך רמיסה של ערכים הומניים אוניברסליים.

האם העולם הפיק את הלקחים המתבקשים? נוכח גילויי אנטישמיות שלא נעקרו מן השורש, כלל לא בטוח. יתר על כן, משטרים דיקטטוריים מתעמרים באזרחיהם ומדינות כדוגמת איראן מוסיפות לאיים על שלום העולם. מאז מלחמת העולם השנייה, הכפר הגלובלי לא פחות מסוכסך ולא פחות אלים משהיה. אמצעי הלחימה השתכללו, המאבקים הסלימו ופוטנציאל ההרס רק גבר. האו”ם כשל כמיישב סכסוכים בדרכי שלום. בקיצור, כדור הארץ הוא עדיין מקום שמסוכן לחיות בו.

אחד ממוקדי הסכסוך המדממים הוא המזרח התיכון. בזירה הזאת, מדינת ישראל היא שחקנית המחזיקה בשני כובעים: מצד אחד, מעצמה צבאית המגנה על עצמה מפני אויביה, ומצד שני, קורבן הנושא זיכרון היסטורי מן המחרידים שידעה האנושות. הדואליות הזאת הייתה אמורה לייצר נרטיב של חתירה לשלום ואמפתיה לסבלם של מי שנופלים קורבן למלחמות מיותרות ולמשטרים דורסניים. זה לא קורה. בפרפראזה על השיר של עמיחי, מדינת ישראל לא מרחמת על ילדי הגן העניים, פחות מזה על ילדי בית הספר, ועל הגדולים ובהם ניצולי שואה חסרי כל, לא תרחם כלל. ואם היא מזניחה את אזרחיה המוחלשים, איך יימצאו רחמים בעבור אחרים? ולכן, לפני שמטיפים מוסר לעולם, על ישראל להתבונן פנימה.

אז כמה שווים באמת חיי אדם בישראל? תלוי מי האדם ומה מעמדו בחברה. בשנה שעברה נרצחו 13 נשים (מתחילת השנה נרצחו עוד שתיים), 20 בני אדם נהרגו בתאונות דרכים, תינוקת מתה ב”מחסן ילדים” בדרום תל אביב, בחברה הערבית נרצחו בשנה שעברה 82 בני אדם ובאתרי הבנייה נהרגו 45 פועלי בניין. ועוד לא הזכרנו את מאות החולים, ויש אומרים אלפים, שמתים בכל שנה בבתי החולים הצפופים הקורסים תחת עומס העבודה והמחסור הכרוני בציוד. אלה קורבנות שווא. אנשים שקופים. אין הילת גיבורים במותם, ולמרבה הצער הם לא ממש מעניינים את מקבלי ההחלטות.

בתודעה הקולקטיבית הישראלית יש “מחירון” לא רשמי לחיי אדם. כן, יש שווים ויש שווים יותר. מיעוטי יכולת, ובהם גם ניצולי השואה, עומדים בסוף התור. את מצוקת הפלסטינים בכלל לא רואים, גם לא בזכוכית מגדלת. בישראל, המבקשת מהעולם לזכור את השואה, יש גילויים של גזענות, קסנופוביה, להט”בופוביה, מיזוגניה – מונחים הנשמעים כמו שמות של מחלות שהפכו למגיפה לאומית מידבקת. יש פה שנאה יוקדת לכל מי שאינו נתפס כחלק מהקונצנזוס הרחב: נשים, ערבים, עובדים זרים, עולים חדשים, ישראלים שאינם יהודים על פי ההלכה, רפורמים ומבקשי מקלט. את התופעות המגונות מובילים ומעודדים ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת, שאינם מתביישים בעמדותיהם החשוכות והפוגעניות. ולכן, דווקא במעמד פורום השואה הבינלאומי, צריך להזכיר כי מי שמבקש להילחם באנטישמיות, חייב לכבד בעצמו כל אדם באשר הוא אדם.