בשנה האחרונה הצלחתי לעצבן הרבה אנשים שנאבקים על סילוקו של בנימין נתניהו מהחיים הפוליטיים. הם תוהים: "מה קרה לחיים?". הביקורת שאני מותח נגד התנהלות המשטרה והפרקליטות בכלל, ובעניינו של נתניהו בפרט, מתפרשת בקרב מבקריי כביטוי של נקמנות אישית שמכרסמת בסיכוי להביא לחילופי שלטון. היו אף שהכתירו אותי כ"ביביסט".
אינני אדיש לטענות אלה, בייחוד כשהן מוטחות כלפיי אפילו מפי ידידים. גם אינני מאושר מכך שמספחים אותי לנאמני נתניהו, שמדקלמים כל משפט שמוכתב בבלפור. אני מעוניין בסילוקו של נתניהו לא פחות מן הקשים שביריביו. האיש גרם נזק עצום לישראל. בעשר שנות שלטונו נתניהו סיפח בפועל 2.5 מיליון פלסטינים, יצר מציאות של מדינת אפרטהייד דו־לאומית בין הים לנהר, הרס כל סיכוי להסדר שיפריד בינינו לבין הפלסטינים, ופעל לחיסול הטעם העיקרי שהוביל להקמתה של ישראל - להיות מדינת היהודים בעלת רוב יהודי מובהק ויציב. לכן אני חייב להתייחס לשלוש הטענות המרכזיות שמוטחות בי:
# הטענה הראשונה: "הכל כשר כדי לסלק את נתניהו, אל תפריע"
טענה זו מושמעת בעיקר מצד מפלגת כחול לבן, שאת דרכה אני מבקר בחריפות מאז הקמתה. כאמור, אני רוצה בסילוקו של ראש הממשלה לא פחות מראשי כחול לבן, אך איני חושב שהמטרה מכשירה כל שרץ. ישראל חייבת לשמור על היותה מדינת חוק. לא צריך להרחיק עד סוקרטס כדי להבין שגורלה של דמוקרטיה נגזר לכליה באותו רגע שבו מערכת החוק נזנחת, כי אינה מתאימה לתפיסותיו של צד כלשהו. הדברים יפים הן לגבי נקיטת גישה מפלה בניהול תהליך משפטי כנגד יריב פוליטי, והן לגבי נקיטת גישה "מאתרגת" כלפי ידיד פוליטי (חלק ממבקריי חוטאים בכך, לצערי).
במקרה נתניהו, אני אכן סבור שמרכיבים משמעותיים בתיקים המתנהלים נגדו נגועים בגישה מפלה. כך למשל האשמתו התקדימית במתן שוחד תמורת סיקור אוהד, בשעה שמקרים דומים רבים כלל לא נחקרים. זאת ועוד: כיוון שנתניהו מייצג תפיסה פוליטית מוגדרת ומאחר שהוא נתמך על ידי כמחצית העם, קיימת סכנה עצומה בנטיית המחנה שמתנגד לו לנטוש את שדה המערכה המהותי ולהתמקד בקרב המשפטי ובסוגיית החסינות.
אני מאמין שאת נתניהו יש לסלק באמצעות מאבק פוליטי ענייני. לצערי, כחול לבן אינה מציגה שום אלטרנטיבה רעיונית. כאשר עפר שלח מצהיר כי הוא מצדד בפתרון שתי המדינות, שלושה רמטכ"לים זוחלים מבוהלים אל עומק השוחה. האם תעוזתם המהוללת נמוגה בשערי הבקו"ם כשהחזירו ציוד? בחייהם האזרחיים הם כעלה נידף ואילם מול השאלה שתכריע את עתידה של ישראל - המשך הסיפוח או היפרדות מהפלסטינים.
גם יאיר לפיד מיהר להרגיע: "לא נעשה לכם אוסלו והתנתקות שנייה, הרי אני מגיע מבית ימני". ואכן, הטייסים בקוקפיט של כחול לבן לא לקחו עמם שום מפת דרכים רעיונית. הם רוצים לנחות בחדר הישיבות של ממשלת ישראל, ולא נראה שיש להם שמץ מושג מה לעשות כשיגיעו לשם.
המחנה המתיימר להיות אלטרנטיבה לנתניהו הפנה עורף למורשתם של בן־גוריון, רבין ופרס. חבריו הם משת"פים של דרכו הרעיונית של נתניהו, המובילה את ישראל לאסון ביטחוני ולמציאות דו־לאומית הרסנית. הם מוותרים מדעת על התמודדות רעיונית מול נתניהו, ומניפים דגל לבן בקרב על ההכרעה שתקבע את גורל החזון הציוני - מדינת יהודים בחלק מארץ ישראל או מדינה דו־לאומית בכל ארץ ישראל? הם שותקים נוכח בחירתו של נתניהו למוטט את אבו מאזן במקום למוטט את חמאס. הם עיוורים לכך שבאופן זה נתניהו מנציח את הסטטוס קוו ומחבל בסיכויי המו"מ המדיני. ולכן, בעיניי, הם לא אלטרנטיבה, אלא פייק־אלטרנטיבה, התומכת במדיניות ביבי, רק בלי ביבי.
הזהות האידיאולוגית בין כחול לבן והליכוד ממריצה את אנשי הקוקפיט להציב שוב, בפעם השלישית, את סוגיית החסינות וענייניו המשפטיים של נתניהו כדגל קמפיין בלעדי. המהלך עלול להתגלות כבומרנג אלקטורלי. זוהי אותה אסטרטגיה שגויה שהביאה לכישלון כחול לבן בשתי מערכות הבחירות הקודמות - לנצח ולהרכיב ממשלה. ראשי כחול לבן חוטאים כמו נתניהו בהיסחפות לקמפיין משסע של פסילות וקיטוב, שעלול למוסס את הדבק המחזיק את החברה הישראלית.
# הטענה השנייה: "הטחת ביקורת בפרקליטות ובמשטרה פוגעת בשומרי הסף ובממלכתיות, בייחוד לאחר שהוגשו כתבי אישום נגד נתניהו"
אני מאמין שאין להתעלם ממחדלי הפרקליטות והמשטרה בשום רגע, גם כאשר הם עלולים לפגוע בזכויותיו של אזרח אלמוני וגם כאשר שמו של אזרח זה הוא נתניהו. היריעה תקצר מלתאר מחדלים אלה, הנה מעט דוגמאות:
• הפרקליטות מגייסת עד מדינה בתיק 4000 - ניר חפץ - באמצעות מה שמסתמן כסחיטה באיומים (עדות כזו חייבת להיפסל).
• שאול אלוביץ' ובנו מופנים להתייעץ בחדר שבו אסור להקליט, ובכל זאת הבן הנואש מוקלט כשהוא מתחנן שאביו יקריב את נתניהו כדי להציל את משפחתו (צעד זה פסול, והאחראי לו צריך להיענש).
• הפרקליטות מסרבת לכונן ועדת בדיקה חיצונית כדי לחקור את התנהלותה המושחתת של עו"ד רות דוד בעת כהונתה כפרקליטת מחוז תל אביב. הפרקליטות מפגינה בכך אדישות ואטימות למשמעות עלילות הפרקליטה: יש חפים מפשע שנמקים לשווא בבית הכלא, ויש עבריינים שמהלכים חופשי.
• חומרי חקירה רבים מודלפים על ידי הפרקליטות טרם שנמסרו לסנגורים.
• פרקליט המדינה היוצא, שי ניצן, חסם אפשרות לחקור "יחסים מיוחדים" שקיים מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו עם קצינה (זו קביעתו של השופט דוד רוזן).
• חוקר יחידת להב 433 איים על עובדת משרד ראש הממשלה ודרש שתעיד כי נתניהו אילץ אותה להגיש תלונת שווא, ולא - תישלח למעצר בנוה תרצה.
לא פלא שאמון הציבור בפרקליטות ובמשטרה קרס. די ברשימה חלקית מחרידה זו כדי שכל אדם הגון יימנע מלקבל אוטומטית את ה"אמת" שמקורה במוסדות אלה. וראוי גם שישאל עצמו בבעתה: "מי שומר על השומרים?".
על רקע זה, מדהימה בעיניי הקלות שבה מתנגדיו הפוליטיים של ראש הממשלה מתעלמים מאבני הבניין הרופפות שבכתבי האישום נגדו. הדחף לנצל את מצבו המשפטי כדי לנצחו פוליטית מעוור את עיניהם מלראות שאכן, מרכיבים משמעותיים בכתבי האישום נגועים בגישה מפלה, ובראשם האשמתו התקדימית במתן שוחד תמורת סיקור אוהד.
# הטענה השלישית: "המאבק האישי שאתה מנהל נגד הפרקליטות פוסל אותך מלהתבטא בפרשיות נתניהו"
דווקא ההתנסות שחוויתי על בשרי מחדדת את היכרותי עם הפרקליטות והמשטרה. אני משוכנע לחלוטין שהשיטות הפסולות שגופים אלה הפעילו בענייני שרירות וקיימות גם כיום. רות דוד העידה בפני שופט כי במקרה שלי כל האמצעים היו כשרים כדי להרשיעני. לאחר המשפט, שלושה שופטים מחוזיים בכירים קבעו, בשלושה דוחות נפרדים, כי בענייני הייתה רשלנות "רבתי", "ממשית", ואפילו כזו שעולה "עד כדי זדון". דוד אף הודתה שהמהלכים שנעשו בתיק שלי היו בגדר "זוועה" שפגעה בהגנה. בכל מדינה מתוקנת פרקליטות הגונה הייתה מבטלת את התיק ואת ההרשעה.
לא הייתי היחיד שנפל קורבן מסיבות שכאלה בידי הפרקליטות - ראו פרשיות רפול, נאמן, ליברמן, ריבלין. חזרתי וטענתי כי תפרו לי תיק על רקע כוונתי המוצהרת לבצע רפורמות במערכת המשפט. לא יהיה מאושר ממני אם גורם כלשהו בפרקליטות יתבע אותי על הוצאת דיבה. מקובל עליי שדבריי ייבחנו בזהירות, מתוך הנחה שאני "פגוע פרקליטות", אך לא מקובל עליי שטענותיי לא יישמעו ויידחו משום שאני "פגוע פרקליטות". ניסיוני המר לימדני שאסור לזלזל ולדחות ללא בדיקה יסודית את קובלנותיו של נתניהו.
# # #
מול שלוש הטענות שמופנות כלפיי אני שואל בפשטות: האם לשתוק בעת כזו, או ללכת נגד הרוח ולומר את האמת שבלבי? תשובתי אולי גורמת צער לחלק מידידיי, אך מול צביעות, העמדת פנים ואי־צדק, איני מסוגל לשתוק.