עובדה בשטח: עסקת המאה של הנשיא טראמפ היא האירוע המדיני החשוב ביותר לישראל מאז החלטת האו"ם מ־1947 והכרזת העצמאות ב־1948 – בתנאי שתוגשם כלשונה. זו אינה תוכנית שלום, שכן, כפי שהסביר ראש אמ"ן לשעבר האלוף במיל' עמוס ידלין, בעוד שצפוי כי הפלסטינים ידחו את התוכנית כפי שדחו כל תוכנית אחרת בעבר, משמעותה העיקרית היא בכך שהפכה את העיקרון שנקבע עוד בהחלטה 242 של האו"ם מ־1967 לגבי גבולות ביטחון מהתבטאות מופשטת לעובדה מדינית קונקרטית בתמיכת ארצות הברית. 

העמדה הזאת, כלומר שליטה ביטחונית ישראלית בבקעת הירדן ובכל שטח הגדה המערבית, הייתה מעקרונות היסוד הביטחוניים הישראליים מאז מלחמת ששת הימים. עוד ב־1991 אמר לי ד"ר הנרי קיסינג'ר: "שלום הוא משני, ביטחון הוא חיוני". הגישה ששמה את הדגש על הפן הביטחוני, כולל היבטיה הטריטוריאליים, משקפת את עמדותיהם של משה דיין ("אני מתנגד לכל הסדר שיחייב את הוצאת צה"ל מיהודה ושומרון ומאותם מקומות שהצבא יחשוב שצריך לשבת בהם"), תוכנית אלון, יצחק רבין, אריק שרון ובנימין נתניהו. 

נתניהו וטראמפ. צילום: קובי גדעון, לע"מ
נתניהו וטראמפ. צילום: קובי גדעון, לע"מ


התוכנית של טראמפ מפקידה בידי ישראל בפעם הראשונה את הזכות לקבוע בעצמה את גבולותיה הביטחוניים. זו תוכנית אמריקאית ולא ישראלית, אבל היא משקפת, כפי שכתב אלוף בן, עורך "הארץ", את "מורשת נתניהו שרקח אותה בכישרון דיפלומטי לא מבוטל". אחת ההשלכות החשובות האחרות של התוכנית היא יצירת פרדיגמה חדשה, נקודת התייחסות עדכנית לסכסוך הישראלי־פלסטיני; לא עוד מתווה קלינטון או ההצעות הקודמות, האמריקאיות או הבינלאומיות, או אלה של ממשלות ישראל בעבר, שהצד הפלסטיני נהג לראות בהן נקודות מוצא לתביעות קיצוניות נוספות, אלא מעתה ואילך הפרמטרים הכלליים של תוכנית טראמפ, שגם לממשל דמוקרטי עתידי יהיה קשה להתנער מהם לחלוטין.

מנגד, העיקרון שלכל בני הדתות השונות תהיה זכות להתפלל במקומות הקדושים להם, דהיינו תפילת יהודים בהר הבית, חשוב מבחינה מדינית ומוסרית, אך לא פחות חשובה מבחינה מדינית היא הקביעה שתפקידה של ממלכת ירדן בהר הבית יישמר. איך תוגשם הלכה למעשה הריבונות הישראלית ביישובים שמחוץ לגושי ההתיישבות היא סוגיה מסובכת אחרת, בין שמבחינה משפטית ובין שבמישור התכליתי, וגם לא ברור על פי אילו קריטריונים תפעל אותה ועדה אמריקאית־ישראלית משותפת לגבי פרטי התוכנית, וכפי שנאמר, האלוהים, ולפעמים השטן, הוא בפרטים. 

לא במקרה נושא המדינה הפלסטינית עורר את עיקר המחלוקות גם בצד הישראלי. הקו המנחה של תוכנית טראמפ הוא עיקרון שתי המדינות, ובכך קרוב לוודאי נסתם הגולל על רעיון המדינה האחת, כלומר מדינת כל אזרחיה. הגם שאין מדובר ב"מדינה עכשיו" אלא בתקופת מעבר של ארבע שנים ובשורה של התניות ברורות בסוגיות כמו טרור, הסתה, ביטול זכות השיבה, הפסקת פעילות אנטי־ישראלית במוסדות בינלאומיים שונים וכיו"ב — זה היעד הסופי. איזה סוג מדינה? מה יהיו גבולותיה? על איזה לוח זמנים מדובר? מהי ריבונות? ולא פחות חשוב, מה יהיה המצב המדיני ביהודה ושומרון אם לא תקום כזאת מדינה – כל אלה הן שאלות שספק אם תימצאנה להן תשובות קלות.

ההצעה להזמין את בני גנץ לפגישה עם הנשיא טראמפ הייתה רעיון מוצלח, ולו כדי שיוכל לצפות מקרוב ביחסי ארצות הברית־ישראל ואיך מתנהלת מערכה דיפלומטית בפועל; אבל גם הביקור הזה לא פתר את השאלה איך תנהג עכשיו כחול לבן במישור הפוליטי. ההיגיון אומר שעם קבלת העקרונות של תוכנית טראמפ, פסה היתכנות הזיקה הפוליטית בין כחול לבן לרשימה המשותפת – ומכאן שהאחריות הממלכתית חייבת לגבור על תאוות השלטון. זה המבחן המנהיגותי החשוב והמאתגר שגנץ יעמוד בפניו בשבועות הקרובים.