תוכנית המאה, כפי שמכונה עסקת טראמפ, היא תוצאה של שלוש שנות דיונים בין צוות הנשיא לבין ראש הממשלה ואנשיו, שלימדה אותי כי נגע השטחיות, או ליתר דיוק, בשפת העם, “החפיפיות”, לא פוסח גם על מנהיגים מכובדים בעלי ניסיון עשיר.
מסתבר שנתניהו וצוותו, שזוכים לדברי שבח והלל על שליטתם באנגלית גם מיריביהם, כנראה לא הבינו את שנאמר להם על ידי חתנו של הנשיא בעניין סיפוח. מתברר שגם באנגלית גבוהה No means No. מעט הקשבה הייתה מונעת מבוכה ואי־נעימות מול הממשל האמריקאי הנוח ביותר לישראל מזה שנים.
זאת ועוד, החפיפיות שלטה בהכנת מפות ובשימת לב לפרטים. המינימום של הנחת מפת טראמפ על מפת ההתיישבות בפתחת ניצנה היה מונע הסכמה ישראלית הכוללת ויתור על התיישבות מפוארת בנגב. גם כחול לבן חטאו בחטא החפיפיות, למשל בציוצם המהיר והחפוז “נביא התוכנית לאישור הכנסת בתחילת השבוע הבא”. כ-180 עמודים באנגלית, כנראה מייגעים לקריאה ולצלילה לפרטים, אינם דרך התנהלות בעידן הנוכחי. זו, הייתה לפחות מלמדת את המגיבים בשלוף כי התוכנית כוללת ויתור ישראלי על שטחים בנגב תמורת שמירה על יישובים בגדה המערבית.
דיו ניצנה כדין איתמר
עוד היה מתגלה במאמץ די קל כי מושב עובדים מתפתח כמו באר מילכה וחלק גדול מהשטחים החקלאיים של המושב כמהין, כמו גם מרכיבים טריטוריאליים בכפר החינוכי ניצנה, אמורים לעבור לריבונות פלסטינית. יתרה מזאת, בחילופי שטחים של אחד לאחד גם רביבים היה משלם מחיר טריטוריאלי על הרצון לשמור יישובים בגדה המערבית. ממש איתמר ויצהר תמורת ניצנה ובאר מילכה, וכל זאת למה? בגלל עיקרון החפיפיות.
קראתי שוב את שנכתב באתר "מסע אחר" על האזור שיועבר מישראל לפלסטינים ונראה לי כי המעורבים הישראלים בהכנת התוכנית קראו רק את המשפט הראשון באתר על האזור המיועד על פי הסכמתם לעבור לריבונות פלסטינית בבואם להגיב: “אזור פתחת ניצנה, הממוקם בדרום־מערב הנגב, בסמוך לגבול עם מצרים, הוא אחד האזורים הנידחים בארץ”. אילו היו ממשיכים לקרוא לא היו מזדרזים להסכים למסירתו לידיים פלסטיניות. וכך נכתב בחלק שעליו כנראה פסחו מכיני התוכנית: “חמישה יישובים – ניצנה, כמהין, קדש ברנע, באר מילכה ועזוז – שבכולם ביחד גרות קצת פחות מ־150 משפחות, סדר גודל של שני מגדלי מגורים באזור המרכז. במרבית היישובים מתפרנסים מחקלאות”.
אחד היישובים שנמצא בבירור בשטח המיועד להעברה לפלסטינים הוא באר מילכה שמתואר כך באתר המועצה האזורית רמת הנגב: “ענף הייצור העיקרי במושב הוא חקלאות. בבאר מילכה גידולי עגבניות שרי, רימונים, צמחי מרפא, קישואים, חצילים, תפוחי אדמה, גזר, אננס, תאנים, כרמים ועוד. חקלאי באר מילכה תומכים זה בזה בייעוץ עסקי, ליווי ושותפות. במועצה ישנו מרכז מחקר ופיתוח המלווה ותומך בחקלאי האזור. למושב רפת... המשמשת מקור הכנסה למושב”.
מהיכרותי הקרובה עם מתיישבי האזור ועם תרומתם העצומה למדינה אשתמש בססמה מוכרת: דין ניצנה ובאר מילכה הוא לפחות כמו דין איתמר ויצהר. גם סיפור טרנספר הריבונות של יישובי ואדי עארה על בסיס אתני־דתי, מהלך גזעני על פי כל קריטריון, מעיד כי מחשבה לא הושקעה על ידי הצד הישראלי. לא, אין לי טענה לצד האמריקאי, שאינו מודע למציאות בשטח וכפי שפורסם נשען רבות בהכנת התוכנית על הישראלים.
אסיים בדברים שאמר מורי ורבי שמעון פרס: “אם אוכלים כמה פעמים ביום משמינים, אם קוראים כמה פעמים ביום מחכימים”. ולכן, מילה אחרונה למנהיגות הנבחרת של ישראל, קצת יותר קריאה מחכימה וקצת פחות זלילה משמינה תועיל לכם ולעם ישראל כולו.