הקושי בשיטור במגזר הערבי נובע מכמה פרמטרים: המנהיגות במגזר, התרבות וההתנהלות של יישוב סכסוכים והתדמית של המשטרה בעיני הציבור הערבי. סיבה נוספת היא המוטיבציה בקרב השוטרים, שלא זוכים לגיבוי, ובסופו של יום, כשהתוצאות קשות, הם נותרים לבדם להתמודד מול חקירות מח"ש.
את הנגב, וגם את הגליל, כמעט אפשר להגדיר כאקס טריטוריות בתוך מדינת ישראל. זה נובע מכך שערביי ישראל, והבדואים בתוכם, לא באמת מרגישים כאזרחים רגילים, ומדינת ישראל בוודאי לא מתייחסת אליהם כאזרחים רגילים. זה יוצר מצב שבו רמת שיתוף הפעולה הבסיסית עם המשטרה היא נמוכה עד שואפת לאפס. חייבים להבין שהמשטרה לא יכולה לתפקד ללא שיתוף פעולה של האוכולוסייה. אין הכוונה לכך שכולם צריכים לאהוב את השוטרים, אבל צריכה להיות אווירה של שיתוף.
משטרה בלי מודיעין בשטח, בלי דיווחים של אנשים שמתקשרים למוקד ומודיעים ובלי התייחסות מכובדת לשוטר שעושה את עבודתו, הופכת להיות טובה הרבה פחות בשטח, ותוצאות עבודתה הולכות ומצטמצמות. נוסף לכך, מדובר באוכלוסייה שגם רגש הלאומיות הפלסטינית מקננת בה וגוברת על תחושת הישראליות שלה. כל אלו יוצרים מצב שבו אין שיתוף פעולה עם המשטרה. יתרה מזאת, במקומות מסוימים בגליל ובנגב, רבים רואים במשטרה אויבת.
ההתייחסות של הבדואים למדינת ישראל מרוחקת מאוד. יש להם התרבות שלהם, הגוברת על כל דבר אחר, והחוק הישראלי נסוג מולה מבחינתם. יש להם נורמות וכללי התנהגות שונים כמו רצח על רקע כבוד המשפחה וסכסוכים פנימיים שנפתרים רק בדם.
המנהיגות הערבית מייבבת שהיא רוצה עוד משטרה, אבל ברגע שמגיעים כוחות, הם מיד צועקים שהמשטרה לא בסדר ואלימה. זהו בכי הקוזאק הנגזל. מי שמגיע לשטח ומלבה את האש הם המנהיגים של המגזר הערבי שיוצאים נגד המשטרה.
כאשר שוטרים מגיעים פעם אחר פעם להשיב את הסדר באותם מקומות, ובמקום שיקבלו את עבודתם, מיידים עליהם אבנים ולעתים אף יורים לעברם. הרבה פעמים, כשהאירוע מחמיר וישנם פצועים מירי שוטרים או כתוצאה משימוש בכוח, הפוליטיקאים ממהרים לטעון לניקיון כפיהם, ומי שנותרים לבד במערכה מול חקירות מח"ש הם השוטרים. כפועל יוצא מכך, המוטיבציה שלהם נפגמת.
הכותב היה בעברו מפקד מחוז ירושלים של המשטרה