הדחייה החברתית היא הפגיעה הכי נפוצה בילדות ואחת הצורות הכואבות ביותר שגוררות השלכות שליליות לטווח ארוך על נפשו של הילד. מחקר מקיף שערכתי ומצוי בספר "אסור להרים ידיים" חושף ממצאים מדאיגים לצד כלים להתמודדות.
בדקתי סיפורי דחייה וחרמות של בני דורות שונים, מדור הצבר ועד דור ה־z, הכוללים הרהורים, מחשבות ותובנות של המרואיינים אחרי שנים. מתוך 300 נפגעי דחייה חברתית שרואיינו בהרחבה, אצל 45% מהם נשארה צלקת עמוקה גם כעבור שנים.
בסמוך לאירוע נפגעה תחושת הערך העצמי והמסוגלות ליצור יחסים חברתיים עם בני הגיל ולהשתתף במערך החברתי הטבעי בבית הספר ומחוצה לו. בהמשך החיים נחשפה ירידה בתחושת האמון באנשים, פחד ליצור קשר זוגי ולקחת חלק פעיל בקהילה ואף השפעה על בחירה מקצועית. אנשים אלו מביאים איתם לכל קשר מערך פרשנויות הקשור לטראומה, אשר מטיל צל כבד על הסיכויים שלהם לצמוח בהיבט זה.
מבחינת האיתור, אם עד לפני כמה עשורים ניתן היה להצביע על גורמים ספציפיים לניבוי כמו: הבדלים עדתיים, פערים כלכליים ומראה חיצוני, הרי שהיום גורמי הסיכון הולכים ומתרחבים וכוללים גם נטייה מינית, השתייכות למשפחות להט"ביות, לקויות והפרעות בלמידה ועוד, והיום הדחייה מתפשטת כמובן גם למרחב הווירטואלי.
ההתערבות החינוכית היא מפתח משמעותי לשיפור המצב. אין לראות עוד בחרמות מקרים יוצאי דופן. רבע מתלמידי היסודי ושליש מתלמידי חטיבות הביניים מדווחים על יחסים שליליים בינם לבין חברי הכיתה בכל הנוגע לעזרה הדדית ולאכפתיות.
המבוגרים המשמעותיים חייבים להיות הראשונים להביע אמון בחוויה הפרטית של הנפגע. יש לשים לב לבידוד ההולך ונבנה, לנטר ולעקוב אחר מצבי פגיעה בעזרת שאלונים חברתיים ולשים דגש בתוכנית הלימודים על הפן החברתי. בכלל זה יש לחתור לשכלול מיומנויות חברתיות, לעודד חברויות תומכות ולהזמין דיווח חברתי חיובי. הכותבת היא מרצה בכירה בתוכנית להכשרת מורים לחינוך ביסודי במכללת אורנים.