למגיפה יש פוטנציאל לשנות את סין באופן יסודי, גם בתחום הפוליטי

המשבר הסיני: תיירים ואנשי עסקים שחזרו בשנים האחרונות מסין יצאו מגדרם ממה שראו שם — הרכבות המהירות, גורדי השחקים הנוצצים בשנגחאי, הטכנולוגיה המתקדמת, האיים שנוצרו יש מאין בים הסיני, ועוד. גם כמה מומחים ופרופסורים במערב לא חסכו הערכות על שעטתה הבלתי נעצרת, כביכול, קדימה: תוכנית ה־Belt and Road היומרנית שתקדם את חזונה של סין למלא תפקיד דומיננטי בעולם, כלכלי וגיאו־פוליטי כאחד, ולדעת אחדים מהם, זו רק שאלה של זמן עד שהתוצר הלאומי הגולמי של סין יהיה כפול מזה של ארצות הברית.

ואז באה הקורונה, וכאילו אמרה "עצור!". בסין נפוצו שמועות שכוחות עליונים שלחו את המחלה כדי להעמיד את מנהיגיה על מקומם, אך גם אם לא נקבל את הפרשנות המטאפיזית הזאת — קשה שלא להגיע למסקנה שהחיזיון המפואר והמלהיב של סין, או לפחות חלק ממנו, היה מופע של תיאטרון הצלליות הסיני הידוע. ברם, הצלילה ההיסטוריוסופית לנבכי התרבות הסינית חשובה היום פחות מההשלכות הפוליטיות, המדיניות והכלכליות של המשבר הנוכחי, שמבחינת חומרתו יש מי שמשווים אותו לאסון צ'רנוביל. במיוחד מדאיגה את שליטי סין ואת מנהיגה העליון, שִי ג'ינפינג, התחושה הרווחת שמשהו לקוי באופן יסודי בתפקודו של המשטר הקומוניסטי — ואולי אף בשיטה עצמה.