שני דברים מתנהלים באופן מחזורי במדינת ישראל: בחירות וירי מעזה. בשני המקרים הבעיה קשה, התוצאות חמורות, ודומה שהפתרון לא נראה באופק. בשני המקרים מקור הבעיה הוא אחד - היעדר מנהיגות. בשני המקרים המנהיגות היא של בנימין נתניהו.
נתניהו קיבל את עזה בתנאים אידיאליים, מיד אחרי מבצע עופרת יצוקה (המבצע הסתיים בינואר 2009, וממשלת נתניהו הושבעה במרץ 2009). בהיותו משוחרר מהדיון על אודות מידת ההצלחה של המהלך הצבאי, יכול היה נתניהו לנקוט כל מהלך מדיני כדי לתרגם את ההישג הצבאי להישג מדיני גדול ורחב יותר - הפסקת אש ארוכת טווח מול חמאס, שניתן לקרוא לה "הסדרה" או "הודנה" או כל תואר אחר שייבחר.
במקום ליזום מהלך מדיני ישיר מול חמאס - שאיתו אנו ממילא מדברים כל העת באופן עקיף על בסיס יומיומי - בחר נתניהו להוביל מדיניות של שב ואל תעשה, תוך מתן מענה טקטי לאירועים טקטיים שבדרך כלל יזמו חמאס או ארגוני טרור אחרים. אבל טקטיקה בהיעדר אסטרטגיה נוטה להסלים עצמה לדעת, וכך התגלגלנו למבצע עמוד ענן בנובמבר 2012, ולמבצע צוק איתן ביולי 2014.
צוק איתן לא ייחשב למפואר שבמבצעים הצבאיים, אך עם כל מגבלותיו הוא הביא לתקופת שקט ארוכה בת ארבע שנים. מה עשה נתניהו בתקופה זו? שום דבר. מדוע לא נעשה דבר? קוצר ראות מדיני וחוסר אחריות בולט ביחס לתושבי עוטף עזה ומשפחות השבויים והחללים.
כל מי שלמד מדיניות ואסטרטגיה מכיר את המשפט הידוע "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". מעשה צבאי שהישגיו אינם מוליכים למעשה מדיני אחת דינו: ההישג יישחק, רישומו ידהה, והמחיר ששולם ישולם לשווא. מה השיגה מדינת ישראל במחיר 13 הרוגי עופרת יצוקה ובמחיר 74 הרוגי צוק איתן?
אנו מתבשרים בימים האחרונים על מאמצי ישראל להשיג רגיעה, במיוחד בתקופה רגישה כל כך למפלגת השלטון - ערב בחירות. זה מאוחר מדי ומעט מדי. ראש המוסד ומפקד פיקוד הדרום, במסגרת ביקור חשאי בקטאר, אינם יכולים לחלץ את ישראל מהיעדר מדיניות מתמשך לאורך שנים, והאמת היא שזה אינו תפקידם. זהו תפקידם של נבחרי ציבור ומנהיגים.
הם אינם יכולים לגבש תוכנית מקפת רבת־שכבות לשיקום הרצועה, הם אינם יכולים לנהל משא ומתן עקיף עם חמאס ולצפות לתוצאות מזהירות. הזנחה ארוכת שנים, רשלנות מדינית וקוצר ראות אסטרטגי לא יזכו למענה, גם לא מידיו של שר ביטחון טירון, המצטיין בשליפות פה לא מדויקות, בקשירת כתרים לא לו לעצמו, וביוהרת מלל מגביהת עוף.
מי שרוצה פתרון ארוך טווח לעזה צריך להכיר בכך שבפני ישראל עומדות רק שתי חלופות, ולכל אחת מהן יתרונות וחסרונות. החלופה הראשונה, שבה ראוי להתחיל, היא החלופה המדינית - משא ומתן ישיר מול חמאס. זו חלופה שמרכיביה ברורים: יותר רווחה כלכלית לתושבי עזה ויותר פיתוח תשתיות לעזה תמורת החזרת הגופות והשבויים ושקט ביטחוני מוחלט לישראל. אין שום ודאות לכך שחלופה זו תמומש, ושאם תמומש תהיה יציבה, אבל נכון, ראוי ומוסרי להתחיל בה.
אם חלילה חלופה זו לא תצלח, אזי לא יהיה מנוס מלרסק את הזרוע הצבאית של חמאס וגם את זו של הג'יהאד הפלסטיני, במסגרת מבצע צבאי רחב היקף וארוך טווח, על מחיריו הכבדים בנפש ובכסף. מדינה חייבת לספק ביטחון לתושביה, וגם אם לגיטימי לדרוש מאזרחים נאמנים לגלות אורך רוח וסבלנות עד שתשלים הממשלה את שנדרש, אורך רוח זה לא יכול להיות בלתי מוגבל.
מ־2001 (כן, עוד לפני ההתנתקות) נתונים תושבי העוטף לאיום טילים, רקטות ופצצות מרגמה מתמשך. כושר עמידתם מעורר השתאות וכבוד, אבל בחלוף כל כך הרבה שנים, שמרביתן תחת שלטון נתניהו, ראוי ונכון לתת להם מענה אחר. כישלון נתניהו במתן מענה לבעיית עזה ולסוגיה הפלסטינית בכלל הוא מהדהד וחמור מכל פרשיות השחיתות שבהן הוא מעורב.
על הציבור בישראל לבוא חשבון עם נתניהו על כישלון זה ולומר לו בקול רם וברור: יחסים דיפלומטיים עם צ'אד או כושר השפעה על נשיא אמריקאי בלתי יציב אינם תחליף למחויבות הראשית שלך - ביטחון לתושבי ישראל. כל תושבי ישראל.
הכותב הוא אלוף (במיל'), ח"כ מטעם מפלגת העבודה־גשר־מרצ
[email protected]