איזה אדם עונה על ההגדרה "נורמטיבי", והיכן עובר הגבול בין נורמלי ללא נורמלי?

השבוע שוחרר מבית החולים ברק בן עמי, החשוד בדקירתה למוות של בתו בת ה־10 חודשים במיטתה, ובפציעתן הקשה של אשתו ושל בתם בת ה־3. לאחר מכן ניסה להתאבד. החוקרים מספרים שבמהלך חקירתו הוא נראה מבולבל מאוד, לא הפסיק לבכות והודה כי אכן נטל סכין, וברגע אחד, שאותו הוא לא יודע להסביר, תקף את בנות משפחתו. "לא יודע מה קרה לי", אמר לחוקריו.

החוקרים עדיין מנסים להבין כיצד אב במשפחה נורמטיבית ומבוססת, ללא עבר פלילי ושאינו מוכר למערכת הרווחה ולמערכת בריאות הנפש, רוצח את בתו התינוקת ופוגע באשתו ובבתו הגדולה. בת דודתה של האם צוטטה: "שום דבר לא הכין אותנו לזה. משפחה חמה, אוהבת, מטיילים יחד ונהנים, זה לא מסתדר. ממש לא. שוק מוחלט, אף אחד לא יכול היה לנחש או לדעת".

חלק גדול מתשומת הלב סביב הטרגדיה לא מוקדש לאירוע הרצח עצמו אלא לניסיונות להבין כיצד קורה דבר מזעזע שכזה ללא סימנים מוקדמים. חוסר היכולת של המוח האנושי לקבל את העובדה שאירועים כאלה יכולים להתרחש, ואי־הנוחות שהם מעוררים בנו, מדגימים את הצורך המשווע שלנו בתחושת ודאות. תחושה שאנו יכולים לצפות ולנבא את המתרחש סביבנו. תחושת השליטה קריטית לרווחה שלנו.

ככלל, תמיד נעדיף תרחיש אימים ודאי, כלומר כזה שניתן לצפותו, על פני תרחיש נורא פחות אך לא ודאי. בני אדם יעדיפו עונש ודאי של זרם חשמלי חזק, כזה שהם יודעים בדיוק מתי הוא אמור להגיע, על פני מצב שבו ישנה סבירות של 50% לקבלת זרם חשמלי אך ללא ידיעה מתי הוא יופעל. מצבי חוסר ודאות, בעיקר כאלו הקשורים ליכולתנו לנבא התנהגות אנושית, הם מצבים קשים מנשוא ונחשבים לאחד מגורמי הלחץ הכי משמעותיים שקיימים. בסיקורי האירוע מודגש שוב ושוב כי מדובר במשפחה נורמטיבית, וחוזרת השאלה כיצד זה יכול להתרחש במשפחה נורמטיבית.

אחד הגורמים המאפשרים את קיומה התקין של החברה הוא אמון בסיסי בין אנשים. היכולת להאמין שבזמן שאני חוצה את הכביש, אף נהג לא יחליט לפתע לדרוס אותי כי מתחשק לו. זו הסיבה לכך שחוקרי המשטרה והציבור לא מוכנים להאמין שלברק בן עמי לא היה מניע, והם יעשו את כל המאמצים למצוא אותו.

נחזור כמאה שנה אחורה. השנה היא 1856. פיניאס גייג', מהנדס צעיר בן 25, קנה לו שם של מנהל עבודה יעיל ומוכשר. הודות למשמעת העבודה והמרץ שאפיינו אותו הושלמו בזמן הפרויקטים שבאחריותו, ובגלל מזגו הנעים והידידותי הוא היה אהוד על עובדיו. "איש עסקים ממולח וחכם", אמרו עליו. הוא היה איש מעשה חרוץ, השכיל להתרחק מפיתויי המסבאה המקומית והיה איש משפחה וחבר למופת.

פיניאס עמד בראש צוות שסלל מסילת רכבת בין העיר רוטלנד לעיר לברלינגטון, ובבוקר יום שלישי קם לעבודה כרגיל. צוותו נתקל בסלע ענק במקום שבו הייתה אמורה לעבור המסילה. כרגיל במקרים כאלו הופעל נוהל של פיצוץ מבוקר. ההליך השתבש, ומוט ברזל חדר למוחו של גייג' ויצא החוצה. בלמעלה מ־99% מהמקרים זה היה מסתיים במוות ודאי. להפתעת כולם, גייג' לא מת ואף לא איבד את הכרה, ונראה כי לא נפגע כלל. הוא הלך לרופא בכוחות עצמו, ובבדיקות שעבר לא נראה כי נפגע בצורה כלשהי, לא מבחינת ראייה, שמיעה או יכולות שכליות.

במשך הזמן התברר כי לא כך הדבר. האזור הפגוע שדרכו עבר המוט קרוי הקורטקס הפרה־פרונטאלי. אזור במוח שנמצא מעל המצח וקשור בוויסות התנהגות, תכנון ובקרה ושליטה על התנהגויות חייתיות. זהו האזור המפותח ביותר במוח האדם ומהווה כ־30% מנפחו. אזור זה הוא המבדיל בין האדם לחיות מפותחות אחרות כגון קופים, שאצלם אזור זה הוא קטן יחסית לשאר חלקי המוח. הפגיעה באונה הקדמית הביאה לאובדן היכולת לתרגם את הדחפים והרגשות לפעולה הגיונית.

פיניאס נותר יצור מהלך, מדבר ומרגיש, אבל שליטתו העצמית אבדה לו לחלוטין. כישוריו השכליים נותרו בעינם, והוא ניהל את חייו באופן עצמאי כפי שעשה לפני התאונה. מי שפגש בו שיער שהתנהגותו הפזיזה היא חלק מאישיותו, אבל מי שהכירו בתקופה שקדמה לתאונה ידע שאין זה כך. לעיניהם נולד פיניאס חדש, אדם בלתי שקול ובלתי יציב. כל דחף וכל רגש יצרו אצלו תגובה נמהרת, ועל פי רוב היו לתגובות הללו השלכות חמורות על איכות חייו. גייג' לא שב להיות אותו אדם. הוא נהג לקלל, נטה להתפרצויות אלימות לא ברורות, עד שפוטר מעבודתו בגלל התנהגותו החייתית וחוסר יכולתו לדבוק בנהלים.

סיפורו של גייג' נתפס כנקודת מפנה בהבנת המוח האנושי. מאז הצטברו מקרים נוספים של פגיעות מוח, ששופכים אור של הקשר ההדוק בין המוח להתנהגות, ולא מדובר רק על פגיעות ראש. גם גידולים או אבנורמליות מסוגים שונים עשויים להשפיע באופן קריטי על התנהגותנו מבלי שנראה באופן גלוי מהי הסיבה לשינוי בהתנהגות.

החשיבות העיקרית של מקרים אלו היא שהם מסייעים להבין שלמרות הניסיונות האנושיים שלנו למתוח גבול בין ההגדרה של מוח נורמטיבי לבין מוח חריג, גבול זה אינו קיים. אחת השאלות התרבותיות הגדולות שמעסיקות אותנו היא "מה הופך אדם לאנושי" - אך האמת היא שכולנו נמצאים על הספקטרום, והגבול בין נורמטיבי לחולה נפש עשוי להשתנות בכל יום, בכל רגע ובכל שעה. הפנטזיה כאילו יש אנשים ״רעים במיוחד״, מטורפים או מופרעים, לא מחזיקה מים במבחן המציאות. אז אף על פי שההגדרה של "נורמלי" היא "בריא בגופו ובנפשו", הקורבנות האמיתיים של מחלות הנפש הם אלו הנראים לכאורה הכי נורמליים.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]