דרוש אתחול: השמאל הישראלי, שנמצא באחת מתקופות השפל הקשות ביותר שלו, נתון במרה שחורה. אבל נראה שיותר משכואבים שם את ההתרסקות בבחירות והירידה המתמדת במנדטים, מתקשים בשמאל לעכל בעיקר את תופעת ה"בגידות" ואובדן הדרך. בעבר נהגו ללגלג על השמאל הישראלי, שהוא יכול לקיים את ועידותיו בתוך תא טלפון. היום המציאות כבר לא כל כך רחוקה מהבדיחה.

העבודה, המפלגה שהקימה את המדינה, ירדה מנכסיה האלקטורליים. ציבור מצביעיה נטש אותה לאנחות לטובת אשליית המרכז. מרצ, האחות הקטנה, נזקקה עוד לפני משבר הקורונה למכונת הנשמה, משום שחצתה רק בקושי את רף אחוז החסימה.

עמיר פרץ, אורלי לוי אבקסיס (צילום: אבשלום ששוני)
עמיר פרץ, אורלי לוי אבקסיס (צילום: אבשלום ששוני)


המצב הזה, שיש שכינו אותו סופני, חייב חיבור מאונס בין העבודה־גשר למרצ. החיבור הזה התקבל במרצ מראש בחשדנות. יו"ר גשר אורלי לוי־אבקסיס נתפסה שם כנטע זר, ימנית בת ימני בדעותיה, שלפי הצהרותיה "תהום פעורה" בינה לבין מרצ. החיבור הזה דחק החוצה ח"כים מוערכים כמו אילן גילאון ועיסאוי פריג'.

ואז באו הבחירות השלישיות ובעקבותיהן שרשרת ה"בגידות". תחילה הייתה זו לוי־אבקסיס, שמיהרה לנטוש את הברית הבלתי קדושה עם פרץ ומרצ והכריזה על דרך עצמאית. וזה עוד כלום לעומת בני גנץ, שהפנה עורף להבטחות הבחירות שלו והוא דוהר "בזחילת אמוק", כפי שהגדיר זאת משה (בוגי) יעלון, לזרועות ממשלת נתניהו.

אבל התברר שזה רק הספתח. כשנודע שיו"ר העבודה עמיר פרץ מתכחש להבטחה שגובתה בגילוח פומבי של השפם האייקוני, שעיטר את פניו עשרות בשנים, וגם הוא בדרך לממשלת נתניהו, ביחד עם איציק שמולי, נראה שבשמאל אזלו כל הסופרלטיבים.
כעת למה שנותר ממחנה השמאל לא תהיה ברירה אלא להמציא את עצמו מחדש. אולי בראשות יאיר גולן, אולי בשותפות יהודית־ערבית.

נראה שמילות המנון "האינטרנציונל" נכתבו במיוחד לרגל ימים אלה:
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל,
מָחָר - הַכֹּל.