“אל תקראי לנו קשישים”, הם אמרו לי במרחק בטוח ובחצי חיוך מהחלונות ומהמרפסות בבתי האבות שאליהם הגעתי כדי לדבר איתם. “אנחנו אנשים פעילים ועצמאיים, בני הגיל השלישי, ואנחנו רוצים לשמור על החיים שלנו”. הם כבר יודעים שככה הם כתובים בהוראות היבשות של משרד הבריאות, במסמכים ובסטטיסטיקות. והם גם יודעים שהסטטיסטיקה שמסמנת אותם כחוליה החלשה, גוזרת את גורלם. משרד הבריאות פשוט נוטש אותם. אין דרך אחרת לומר את זה.
בית אבות אחד ועוד אחד ועוד אחד, חִצי קורונה שקופים נורים אל מאות קשישים בריכוזים ממוקדים, בדרך כלל בהדבקות שבאות מהחוץ, כי הם כבר גזרו על עצמם בידוד לפני כולנו, ואין מושיע.
דווקא בגלל הסטטיסטיקה, ודווקא בגלל הרגישות, ההנחיות הרופסות של משרד הבריאות – שנבעו בהתחלה אולי ממחסור של בדיקות ואולי מתשומת הלב שהייתה נתונה למסות הגדולות של האוכלוסייה – הפכו לאטיות פושעת. נוהלי חירום, חיטוי וזיהוי בבתי האבות כבר מזמן היו צריכים להיכתב ולהיות מיושמים, בטח כהפקת לקחים ממה שקרה בבית הדיור המוגן מגדל נופים שבירושלים.
משרד הבריאות מתמהמה לשלוח בדיקות לדיירים עם סימפטומים, משאיר חולים מאומתים בבתי אבות ולא מפנה אותם לבתי החולים, בטענה ש”בידוד מספיק”, עד שיש עוד חולים ועוד חולים ומאבדים שליטה. ואז הוא גם מסרב לערוך בדיקות לכלל הדיירים.
הקורונה באה ביחד עם חרדה, חרדת מוות, אמיתית, מוחשית וחמקמקה. כזאת שהקשישים, בבתי האבות שבהם התגלו חולים, מרגישים אותה מעבר לדלת, כי הם במקום סגור. הם גם נוכחים לדעת שהם תלויים במדיניות של משרד בריאות שלוכדת אותם יחד איתה.
“עברנו הרבה בחיים”, הם אומרים בהשלמה, “הנטישה הכי כואבת. למה מחכים לעשות לכולנו בדיקות?”. הם יודעים שהם עלולים להיות החולים של מחר והמונשמים של מחר.
הקשישים האלה שגרים בדירות בדיור מוגן או שוכבים במחלקות הסיעודיות במרכזים הגריאטריים הם האנשים שבנו את הארץ הזאת, ניצולי השואה, העולים החדשים של שנות ה־50 וה־60 ששרדו את כל התלאות שמדינת ישראל הניחה בפניהם, בנו בתים, הקימו משפחות, הולידו ילדים, והניחו את התשתיות לסטארט־אפ ניישן שכולנו אוהבים להתהדר בה.
"אני לא יודע מה עדיף", אמר לי אחד הקשישים, "להיות עצמאי ופעיל ולחוש את החרדה הזאת, או להיות סיעודי דמנטי שלא יזכור את החרפה". הכותבת היא עיתונאית וכתבת הרווחה של חדשות 13.