1. כמה קל להטיל האשמות במערכת המשפטית, על כך שהיא מעכבת ופוגעת במלחמה שהכריזה ישראל על הקורונה. גם אם אין שמץ של אמת בהן, הטענות נגד מערכת המשפט תמיד מוצאות אוזן קשבת בציבור.
כך היה במחדל שהתרחש השבוע בשדה התעופה, כאשר נוסעים שנחתו בארץ לא עברו בידוק רפואי ולא נשלחו ישירות לבידוד אלא שבו ישירות לביתם תוך שהם מהווים פוטנציאל גבוה להדבקה. איש מבין הקברניטים לא רצה לקחת אחריות על הדבר, וכך האירוע התגלגל מגורם לגורם. השערורייה זעקה לשמיים ותפסה כותרות ראשיות.
גורמים בלשכת ראש הממשלה מסרו לתקשורת שהאשם הוא ביועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שלדבריהם הורה לשלטונות לא לעכב את הנוסעים בשדה התעופה ולאפשר להם לשוב בחופשיות לבתיהם בשל עקרון חופש התנועה.
לא חלף רגע ומנדלבליט הפך ליעד לזעם ציבורי. אלא שהפעם היועמ"ש הגיב בחריפות על הפרסומים וזרק את הכדור הלוהט לצד השני של המגרש, תוך שהוא מבהיר כי לו ולהנחיותיו אין כל קשר למחדל שמתרחש בשער הכניסה לארץ וכי הניסיון להפוך אותו לאחראי הוא נואל. מנדלבליט הותיר לתקשורת את החיפוש אחר האשמים האמיתיים למחדל.
בעקבות הזעם הציבורי קבעה הממשלה במסגרת התקנות לשעת חירום שכל המגיע לישראל דרך שדה התעופה יילקח ברכב ממשלתי לבידוד במלון קורונה, וישוכן בו על חשבון המדינה. היה זה מהלך מהיר וצודק של מנדלבליט, שלא אפשר לגולל את האשמה על המערכת המשפטית וגרם לממשלה לבצע את תפקידה בדרך ראויה יותר.
2. השבוע דחה בג"ץ בפעם הרביעית עתירה שביקשה ממנו להצהיר כי חבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות פליליות לא יוכל לשמש ראש ממשלה.
החוק קובע שראש ממשלה יוכל להמשיך לכהן בתפקידו גם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, כל עוד לא ניתן פסק דין חלוט בעניינו. אך במקרה זה לא מדובר בהמשך כהונת ראש ממשלה תחת כתב אישום, אלא בהרכבת ממשלה על ידי חבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום - לשאלה זו אין תשובה ברורה בחקיקה, ולכן נדרשת פרשנות של בית המשפט.
עד כה בית המשפט התחמק באלגנטיות ממתן תשובה ונמנע מלהיכנס לגופו של עניין, בטענה שמדובר בינתיים בשאלה תיאורטית. כך הוא עשה גם השבוע. אך השאלה יכולה להפוך מתיאורטית למעשית אם תקום ממשלת אחדות שבמסגרתה יכהן בנימין נתניהו כראש ממשלה במשך מחצית מהתקופה.
משום שהנושא נפיץ, אני סבור שבית המשפט יימנע מלהיכנס לסוגיה זו. זו אומנם שאלה במישור המשפטי, אך היא גם שאלה פוליטית. בכל מקרה, השכל הישר אומר שאם ראש ממשלה יכול לכהן בתפקידו תחת כתב אישום, הוא גם רשאי להקים ממשלה.
3. בשבוע שעבר כתבתי כאן על הבסיס המשפטי המהווה תשתית להחלטות הממשלה להטיל עלינו מגבלות שאינן דמוקרטיות, כמו למשל צמצום חופש התנועה, הגבלת נחיתות בשדה התעופה, חובת בידוד, חבישת מסיכות במרחב הציבורי.
את התקנות לשעת חירום מוסמכת הממשלה להטיל חדשות לבקרים מכוח חוק יסוד "הממשלה". התקנות הללו אינן עוברות תהליך של חקיקה רגילה בכנסת. אפשר להפעיל אותן רק במצבי חירום לאומיים והן מתבטלות מאליהן לאחר סיום מצב החירום.
לפי הפרסומים, ישנה מחלוקת בין ראש הממשלה ליועמ"ש - האחרון תובע להחליף כבר עכשיו את התקנות בחקיקה ראשית. כך שומרים על הדמוקרטיה גם במחיר של סרבול ויעילות פחותה.
בעקבות הדברים שכתבתי פנו אליי קוראים אחדים ושאלו אם יש קשר בין התקנות הללו לתקנות ההגנה (שעת חירום) מ־1945, שמכוחן מטילה הממשלה מגבלות ביטחוניות שגורות כמו הכרזה על שטח סגור, מעצר מנהלי או צנזורה צבאית.
התשובה היא שאין קשר בין שני סוגי התקנות. למרות שמן, תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 הינן חוקים שנחקקו בחקיקה ראשית.
את התקנות הללו ירשה מדינת ישראל מהאנגלים ששלטו בארץ בתקופת המנדט. ב־1945 החליטו האנגלים ליצור כלי משוכלל ויעיל יותר למלחמה במחתרות הישראליות.
על פי התקנות הללו הוקמו בתי משפט צבאיים (להבדיל מבתי דין צבאיים), הופעלה צנזורה צבאית על עיתונים ומכתבים, הוטל פיקוח על כלי רכב ממונעים, נאסרה התאחדות בלתי מותרת (כלומר, במידה רבה נאסרה זכות ההפגנה). כמו כן, הוגבל חופש התנועה של תושבי הארץ והוטל מעצר מנהלי.
עם הקמת מדינת ישראל הציבור ציפה שהממשלה תבטל לאלתר את התקנות הדרקוניות הללו, אך דוד בן־גוריון והנהגת המדינה חשבו אחרת. הם החליטו להותיר את התקנות לשימוש הממשלה וכוחות הביטחון במאבקם בטרור ובמדינות ערב, כל עוד נמשכו המלחמות או כל עוד קיים חשש מוחשי להימשכותן.
שר המשפטים י.ש. שפירא, שהיה גם היועמ"ש הראשון, אמר כי "המשטר שהוקם עם פרסום תקנות ההגנה בארץ ישראל אין דומה לו בכל ארץ נאורה. אף בגרמניה הנאצית לא היו חוקים כאלה".
במהלך השנים היו ניסיונות לא מעטים למחוק את החוקים מספר החוקים שלנו, בהצלחה חלקית. תקנות והוראות מעטות בוטלו, ואחרות נכללו בחוקים אחרים, בעיקר בחוק המלחמה בטרור. אחת הסמכויות הנובעות מהחוק, שנדונה בבג"ץ פעמים אחדות, הייתה שאלת סמכותו של הצבא להחזיק גופות של מחבלים כקלפי מיקוח.
4. נשיא המדינה ראובן ריבלין הודיע השבוע שהוא אינו מתכוון להאריך את המנדט שנתן לבני גנץ להרכיב את הממשלה, ומאידך אינו מתכוון להעניק את המנדט לנתניהו.
ריבלין בחר באפשרות נוספת שעומדת לרשותו לפי חוק יסוד "הממשלה" - העברת המנדט לכנסת. במצב זה אחד מחברי הכנסת רשאי להודיע תוך 21 יום לנשיא המדינה כי יש לו רוב להקים ממשלה. יכול להיות שדווקא במצב זה תיכון ממשלת אחדות.
יהיו שיאמרו שהנשיא לא פעל בסבירות כשלא האריך את המנדט בשבועיים לגנץ, אף על פי שיש לו סמכות בחוק לעשות כן. נראה שהנשיא למוד הניסיון הכושל לכונן ממשלה בישראל החליט לקצר הליכים. אלא שעל פי החוק, אם תוך 21 יום לא תקום ממשלה, כי אז "יראו את הכנסת כאילו החליטה על התפזרותה", ובחירות חדשות ייערכו תוך 90 יום ממועד ההודעה לנשיא שגם הכנסת כשלה בניסיונה להרכיב ממשלה.
