ובינתיים בארץ ישראל: אנחנו הילדים חיינו בגן עדן של שוטים — אולי לא שוטים בדיוק, אלא פשוט ילדים שמטבעם עסוקים יותר בענייני יומיום מאשר בבעיות חובקות עולם. וגן עדן? הכל יחסי, כמובן, אבל בהשוואה למקומות אחרים, בהחלט. כך לפחות הרגשנו אנחנו שגדלנו במלחמת העולם השנייה בארץ־ישראל. להורים ולמבוגרים היו, כמובן, תשקופות שונות ואפשר היה להכיר בפניהם את העצבנות והחרדה כשהחלו להגיע הידיעות על הפלישה הגרמנית לפולין, אך לנו הילדים זה נראה רחוק (יש לזכור שלא הייתה אז טלוויזיה). ארץ־ישראל הייתה אי בודד ורוגע (“המאורעות” או “המרד הערבי” הסתיימו עוד טרם פרצה המלחמה), החיים התנהלו כרגיל, בתי הקפה, בתי הקולנוע והתיאטראות פעלו במתכונת מלאה, וגם אוכל לא חסר אף שכעבור כמה זמן מוצרים מסוימים הושמו בקיצוב. הסיבות לשפע היחסי הזה היו שהחרם שהוועד הערבי העליון הטיל על היישוב היהודי הביא דווקא לצמיחה משמעותית בייצור העצמי – וכן שהצבא הבריטי הפך את הארץ למרכז אספקה לאזור כולו – וחלק בלתי מבוטל מכל זה “דלף” גם לשוק המקומי, במישרין או בעקיפין.
תל אביב כבר אז הייתה עיר ללא הפסקה בזעיר אנפין. הילדים הלכו כרגיל לבית הספר ולפעולות בתנועות הנוער, ובשעות הפנאי הלכו לים. הבנים שיחקו כדורגל, הבנות קפצו בחבל ושרו “ככה קופצת שירלי טמפל”. כך שהמלחמה שהתחוללה באירופה בעצם לא הייתה ממש בראש שלנו – עד שהאיטלקים והצרפתים מסוריה הפציצו את תל אביב והורים של חברים נהרגו. אבל בסך הכל החיים נמשכו כרגיל, מבחינתי, עד שבמהלך תפילות יום כיפור עלה בתום “כל נדרי” אדם על הבימה ובקול רווי דמעות דיבר על הזוועות שמתחוללות באירופה, אז התחלתי להבין מה קורה. זו הייתה 1942, השנה של ועידת ואנזה, שבה הנאצים החליטו על “הפתרון הסופי”. בשלב זה, תודעת השואה כבר הגיעה גם אלינו, הילדים. ועד היום אינני מסוגל להשלים נפשית או לתפוס שכלתנית ואפילו לא לחוש מעין אשמה על כך שבאותם הימים ואולי אף באותן השעות, כששיחקנו כדורגל או הלכנו לים, דודים ודודות ובני דודים שלי באותו גיל, וסבתי שעוד הספקתי לראות אותה בביקור חטוף בסובאלקי, עיר “חיבת ציון” שבה נולדו גם אברהם (יאיר) שטרן ופנחס ספיר – נרצחו במחנות ההשמדה.
וגם אינני מסוגל לסלוח למנהיגי האומות “הנאורות” שידעו על המתרחש עוד לפני שאנחנו ידענו ולא נקפו אצבע, ובפרט לבריטניה הגדולה שנעלה את שערי פלסטינה (א”י) בפני יהודים שעוד היו יכולים למלט את נפשם, כשגם כל הממשלות האחרות, כולל ארצות הברית, הפנו להם עורף. על השאלה עד כמה מנהיגי היישוב בארץ־ישראל כבר ידעו באותם השלבים על ממדי הרצח, מתנהל ויכוח בין ההיסטוריונים עד עצם היום הזה, אך ממילא יכולתם המעשית לפעול בנדון הייתה מוגבלת ביותר. ההורים שלנו כמעט ולא דיברו איתנו על מה שהתרחש באירופה, גם לא אחר כך, ודומה שעשו מאמץ מודע, אם לא לשכוח אז לפחות לשים חיץ בין מה שהיה לבין מה שקיוו שיהיה. ז’בוטינסקי ובן גוריון במסעותיהם באירופה לפני המלחמה הזהירו את היהודים מפני מה שעלול לקרות, אך לא כולם שמעו להם, והיו אפילו רבנים מפורסמים שהפצירו בקהילותיהם שלא לעזוב את מקומותיהם ולא להטות אוזן לדברי הציונים.
ובינתיים השואה התקרבה פיזית גם לגבולות ארץ־ישראל; הצבא הגרמני בראשות הגנרל רומל, עם גרורותיו האיטלקיים, חצו את הגבול למצרים והתקרבו לעיר אלכסנדריה, ומשם, אם הכוחות הבריטיים יוכרעו סופית כפי שזה נראה, הדרך לארץ־ישראל הייתה פתוחה. ההגנה החלה בגיוס דוברי גרמנית ובתכנון להקמת מעוז מבוצר ברוח מצדה בכרמל, אך לאיש לא היו אשליות לגבי גורל היישוב היהודי במקרה של כיבוש גרמני, שבין היתר גם היה זוכה לסיוע ערבי על פי הנחיות המופתי הירושלמי שסיכם עוד קודם לכן עם היטלר תוכנית להשמדת יהודי ארץ־ישראל. התוכנית האסטרטגית של הגרמנים הייתה שהכוחות שיחדרו לאזור מקווקז בצפון ייפגשו עם הכוחות המתקדמים מדרום, קרוב לוודאי בדיוק בארץ־ישראל.
הנשיא רוזוולט המליץ באותה עת שבריטניה תיסוג מהמזרח התיכון ותתרכז בהגנה על הודו, אך למזלו של העולם ולמזלו של היישוב היהודי צ’רצ’יל דחה את הרעיונות האלה על הסף וכך נמנעה שואה גם בארץ־ישראל. אך שואת יהודי אירופה, שאנחנו הילדים בתחילה לא התוודענו אליה, צריכה לעמוד לנגד עיני הדור הצעיר של היום, כאזכור למה שהיה אך בעיקר כלקח כלפי העתיד ולצורך המתמיד בביצור עוצמתה של מדינת ישראל.