"משטרת השבטים" היא התזה הטרייה והלוחמנית של קלמן ליבסקינד נגד החברה הבדואית. לתושבי הנגב היא אינה מחדשת דבר - כבר שנים שהתקשורת הישראלית נהנית להסית נגד האוכלוסייה הבדואית ולהפלילה, והאוזן הישראלית כבר התרגלה, מאמינה באמת שלבדואים תרבות אלימה, ומגנה את המדינה על כניעתה ל"תרבות" האלימה כביכול.  

דווקא בימים אלה, שבהם מנסים לבשר לנו ש"כולנו בסירה אחת". ימים בהם רופאים ורופאות בדואים עומדים שכם אל שכם עם עמיתיהם היהודים בבתי החולים הקורסים בנגב למען הצלת חיי אדם, ליבסקינד בטובו מזכיר לנו כמה קל לשסות בהינף קולמוס. מה שמאפיין את הכתיבה המשתלחת הזו הוא היעדר מוחלט של הקשר היסטורי. בסביבה שבה ההקשר מת, אפשר להגיד הכול, בלי שום הגבלה. אז פשוט נזכיר קצת עובדות. מתחילים.

לא. הבדואים לא השתלטו על הנגב. הם פשוט חיו בו. כוחות ההגנה, ואחר כך צבא ההגנה לישראל, השתלטו בשנת 1948 על הנגב שבו חיו מאה אלף בדואים. על פי הערכות, גורשו או "הוברחו"  מהנגב 90% מהבדואים שחיו בו מאות בשנים במשך דורות. שבטים שלמים נעלמו מנוף הנגב ומצאו עצמם במחנות פליטים מעבר לירדן. אם מדברים על אלימות, זו בהחלט אלימות. 

שנית, לא. הבדואים לא נאבקים נגד המדינה. רובם הגדול חי כאזרחים ואזרחיות צנועים במדינה. עד 1966 התגוררו בה תחת ממשל צבאי שמנע מהם בין היתר לנוע מכפריהם אל העיר באר שבע ללא רישיונות מעבר וצווים. רבים מהם שירתו בצבא בתקופה זו, ואחדים אף נהרגו על המשמר, בשירות מה שהם תפסו כמולדת. אבל הממשלה לא העניקה להם זכויות שוות - הזכות לחינוך בסיסי ניתנה אז רק לשיח'ים לקצינים שהמושלים חיבבו - רק ל"אנשי שלומנו". אם מדברים על אלימות - זו בהחלט אלימות.

שלוש, לא. הבדואים לא השתלטו על קרקעות. הם היו בעליהן משך מאות שנים לפי המשפט המנהגי המסורתי שנהג באזור, לפי החוק העות'מאני ואף לפי עמדת הממשל הבריטי המנדטורי. גם רוכשי הקרקעות של המוסדות הציוניים ערב קום המדינה כיבדו את זכותם הקניינית ושילמו להם טבין ותקילין עבור משבצות קרקע. זאת כמובן, עד שממשלת ישראל החליטה להתעלם מההיסטוריה ולהשתלט בכוח על מה שלא היה שלה, באמצעות שורה של חוקים דראקוניים. כן, גם זו בהחלט אלימות. 

ארבע, לא. הבדואים לא מפירים בזדון את חוקי התכנון והבנייה. המדינה הפרה אותם בזדון כשלא החילה אותם על עשרות כפרים בהם חיו בדואים מאות שנים, ולא הציעה להם כל מסגרת תכנונית. היא בחרה לתכנן רק בשבע העיירות בהן צופפה את הבדואים, לרוב באופן חלקי וכושל עד ימינו אנו. בפועל - היא גזרה על הבדואים גזירה שלא ניתן לעמוד בה: לא לבנות בתים משך עשורים לילדיהם - או להסתכן בסכסוך עם החוק. אגב, המדינה נמנעה כמעט כליל מאכיפת חוקי התכנון במשך עשרות שנים, פשוט כי לא מצאה בכך עניין. הבדואים נדחקו לבנייה בלתי-חוקית בהיעדר קורת גג. כן, דחיקה מהמרחב ומניעת הזכות לדיור חוקי מהווה  גם היא אלימות. 

חמש, לא. הבדואים לא סירבו להשתלב במפת התכנון. האגודה לזכויות האזרח עתרה בשנת 2000 בשם הבדואים בתביעה לתכנן לבדואים יישובים בכפריהם, אבל המדינה סירבה עקרונית להקים להם יישובים. 12 שנה מאוחר יותר, המועצה לכפרים בלתי-מוכרים יזמה עם ארגון המתכננים "במקום" ופרופ' יפתחאל תוכנית סדורה ומקצועית להכרה בכפרים. אך המדינה הייתה מוכנה לסמן אך ורק "אזורי חיפוש" להקמת יישובים על המפה המטרופולינית. בשנים לאחר מכן, הוקמו לאחר מאבקים רבים רק 11 כפרים. בעשרה מהכפרים הללו הוכנו תוכניות מתאר וניצני החלה של תוכניות מפורטות. אך עד היום, יותר מעשר שנים לאחר מכן - אין בהם יותר מהיתרי בנייה בודדים, ובהחלט אין בהם תשתיות בסיסיות כמו חשמל, מים זורמים, דרכים וכו'.  כן, זו אלימות מבנית ותכנונית בחסות החוק. 

ניקח את ביר-הדאג', הכפר המוכפש ביותר בידי התקשורת, כדוגמא כואבת לכשל המתמשך. תוכנית המתאר של היישוב אושרה בשנת 2003, אבל עד היום לא נבנה בו אפילו בית מגורים אחד כחוק. ולמה? כיוון שמשך 17 שנים המדינה מסרבת לממש את התחייבויותיה בתוכנית בשם עקרון גזעני - היא מסרבת להקצות שטחי קרקע חקלאית לבדואים. לחקלאים היהודים במושבי הסביבה מעניקים בנדיבות דרך שגרה חלקות בהיקף 60 עד 80 דונם. אבל לבדואים בביר הדאג' - שמרביתם מתפרנסים מחקלאות ומרעה מסורתי, אסור להנות מהקרקע, שלא נדבר על הזכות לטיפת מים חקלאיים מוזלים. לבדואים מותר לגור רק בעיירות הצפופות שנועדו עבורם, ולא במרחב חקלאי ירוק. כן, גם זו אלימות מבנית.

התרבות הבדואית לא מטפחת אלימות. האלימות היא נגע בחברה כולה ויש לעקרה מן השורש. זה נורא שתופעות אלימות והפרת חוק רווחות בנגב, בחברה הערבית כמו גם בחברה היהודית. בהחלט ישנם בדואים שהם עבריינים, והמדינה צריכה לפעול נגד הפרת החוק. אך אכיפה אינה יכולה לעמוד לבדה - על המדינה לתת מענה למחדליה ההיסטוריים והעכשיוויים שיצרו מובלעות ענק של אי-חוקיות ושנים ארוכות של ואקום שלטוני. כך היא היא יצרה וטיפחה תשתית חיונית לפשיעה בקרב הקהילה הענייה הזו במקום תשתיות למוביליות חברתית. וגם זו תרומה לאלימות.  

המדינה ההורסת 2500 בתים בשנה וגוזרת קנסות ענק (ו"על הדרך" - נזק נפשי אדיר), היא אותה מדינה שמפלה עד היום - בחינוך, בבריאות, בתעסוקה וברווחה. זוהי אותה מדינה שלא עשתה הרבה כדי לעצור את הנשירה ההמונית של 30% מהתלמידים הבדואים, או לצמצם את שיעורי העוני בקרב הילדים, שהגיעו בשנת 2018 ל- 76%! המדינה שלא כיבדה מעולם את האמנה הבסיסית שבין אזרח למוסדות החוק, בשום צורה, יצרה מקור פורה של אלימות והפרת חוק. המספרים הללו מטלטלים כל אחד ואחת השואפים לייצר מציאות צודקת בנגב.

ליבסקינד רשאי למחוק את ההיסטוריה ולהתעלם מההקשר, כדי לנסח כתב אישום מכליל וחפוז נגד "הבדואים". במקום שליבסקינד, אשר ניזון מתנועת רגבים, יכתוב נגד הבדואים, הייתי ממליצה לו לחקור את ההתנהגות של חבריו מרגבים וההתנחלויות הממומנים בכספי מדינה. בכל מקרה, אנחנו נהיה כאן כדי להזכיר את העובדות.