“פייק ניוז” זה זיוף העכשיו. “פייק היסטורי” זה זיוף האתמול. נפוליאון הגדיר את ההיסטוריה כ”אוסף של שקרים מוסכמים”. הנאצים בגרמניה והבולשביקים ברוסיה הסובייטית היו מומחים להנדוס ההיסטוריה כדי לשרת את מטרותיהם הפוליטיות — ואשפים מבחינה זאת הם גם המנהיגים הפלסטינים שבצד מאמציהם להוכיח את קיומו ההיסטורי, כביכול, של עם פלסטיני, מנסים לקעקע את הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם הארץ ועם ירושלים בפרט.
ואולם, מי שסיפק בימים אלה את הדוגמה המרעישה ביותר ל”פייק היסטורי” הוא "הניו יורק טיימס” שיזם פרויקט היסטורי נרחב בנושא העבדות באמריקה. בהקדמה נכתב: “אין שום היבט (לגבי אמריקה) שאינו נוגע בתקופת העבדות, והגיע סוף סוף הזמן להביא את הסיפור האמיתי” — אך זה, כלומר הסיפור האמיתי, הוא בדיוק מה שלא קרה, שכן, חלק מהטיעונים העיקריים בעבודת המחקר הזאת רחוקים מאוד מהאמת.
בראש הפרויקט בשם 1619 (השנה שהגיעו העבדים האפריקאים הראשונים לחופי וירג’יניה) הועמדה עיתונאית ופעילה חברתית אפרו־אמריקאית בשם ניקול הנה־ג’ונס, שהחליטה כנראה מראש להתאים את המסקנות לדעותיה. קביעתה הבסיסית היא שהסיבה העיקרית למלחמת העצמאות האמריקאית נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי בשנים 1783־1775 הייתה נחישותם של המתיישבים האמריקאים לשמר את מוסד העבדות שעליו היה מבוסס שגשוגם הכלכלי, וזאת מפני שחששו שהמגמות נגד העבדות בדעת הקהל ובפרלמנט הבריטים יביאו לביטול העבדות, מקור פרנסתם, גם באמריקה.
לשון אחר, לא השאיפה לחירות ולדמוקרטיה, לא המסים שבריטניה הטילה עליהם, לא הרעיונות הליברליים שראשי המאבק לעצמאות קיבלו מהוגי דעות אירופיים – אלא רק חשבון הכיס. היא אפילו מציירת את הנשיא אברהם לינקולן, ששחרור העבדים היה בוודאי יעד מרכזי שלו במלחמת האזרחים האמריקאית של הצפון נגד הדרום, כגזען חבוי. הנה־ג’ונס איננה מתייחסת לכך שבחלק ממדינות הצפון, כמו ורמונט ופנסילבניה, העבדות ממילא כבר התחילה להצטמצם וכי גנרלים בריטים אחדים דווקא פעלו לשחרור העבדים — אדרבה, היא חוזרת וקובעת נחרצות ש”כל ייחודה של אמריקה, עוצמתה הכלכלית והתעשייתית, ואפילו שיטת הבחירות שלה הם פרי העבדות – כלומר, תוצאה משעבודם של האמריקאים השחורים” – ולדידה, עצם “החלום האמריקאי” הוא חלום בלהות.
היסטוריונים אמריקאים רבים וידועים, לרבות אפרו־אמריקאים, אומנם לא קיבלו את התמונה המעוותת והמגמתית של המחקר, אך ה”ניו יורק טיימס” העדיף שלא להתייחס כמעט לביקורת, אפילו לא של פרופ' לסלי הריס מאוניברסיטת נורת’ווסטרן, מומחית מוערכת לתולדות השחורים באמריקה ובעצמה אפרו־אמריקאית —אף שבתחילה שכר אותה כדי לבדוק את החומר לפני פרסומו. "הניו יורק טיימס” כבר מזמן איננו אותו מקור מהימן שהיה פעם, אך הנזק הפוטנציאלי של המחקר המעוות הזה הוא בכך שפירות המחקר התחילו לחלחל לתוכניות הלימודים ברחבי ארצות הברית ועלולים להפוך פייק היסטורי ללימוד היסטוריה מן המניין.
אין, כמובן, בביקורת המוצדקת על עיוותי פרויקט 1619 כדי להמעיט בשאט הנפש מעצם מוסד העבדות באמריקה שהוא כתם בל יימחה על המורשת שלה או מהאכזריות של רבים מבעלי העבדים, ואף לא מהצביעות של אחדים מהאבות המייסדים של ארצות הברית, שבעצמם היו בעלי עבדים.
הפרויקט של הנה־ג’ונס מתעלם לחלוטין, וכנראה לא במקרה, מהתפקיד המרכזי שערבים מילאו בסחר העבדים, בלכידתם ובהובלתם לנמלים שמהם יצאו ספינות העבדים לאמריקה, וקשה להשתחרר מהרושם, כפי שנאמר באחד הבלוגים הפוליטיים האמריקאיים, “שפרויקט 1619 נועד לקדם מטרות פוליטיות של השמאל”.
לא ייפלא אם גם יתברר שיש קרבה אידיאולוגית ופוליטית בין מובילי הפרויקט הנ”ל לקבוצה השמאלית האנטי־ישראלית ובחלקה האנטישמית ותומכת ה־BDS בקונגרס האמריקאי. גם פוליטיקאים שחורים מהמיינסטרים האמריקאי, כגון קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה בממשל ג’ורג’ וו. בוש והנשיא אובמה, כבר השוו בעבר בין מצב הפלסטינים למצב השחורים בזמנו באמריקה, אך האג’נדה של הגורמים האנטי־ישראלים בשמאל האמריקאי טוענת שכל המפעל הציוני איננו אלא מזימה קולוניאליסטית של היהודים בתמיכת המעצמות לעשיית רווחים כלכליים על גב האוכלוסייה הערבית.
בדיוק כמו המאבק האמריקאי לחירות ולעצמאות, כך גם המאבק היהודי לחירות ולעצמאות איננו אלא מסווה, כביכול, לניצול קולוניאליסטי של עבודה ערבית זולה. העובדה שאחד העקרונות הבסיסיים ביותר של המפעל הציוני היה “עבודה עברית”, איננה מונעת, כמובן, מהגורמים הנ”ל להמשיך ולהפיץ את ה”פייק היסטורי” האנטי־ישראלי שלהם.