במשנה, במסכת סנהדרין, פרק ד’, נאמר: “לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא”. עם הציטוט הזה והערך שבו, כולם יכולים להסכים, ובמיוחד הפלגים הליברליים בחברה העולמית.
וראה זה פלא, חלקם הגדול של תושבי תל אביב הליברלית לא פועלים ברוח הערך הזה. אני יוצא מדי ערב להליכה בת כחצי שעה סמוך לביתי ברחובות תל אביב על מנת להתאוורר. כשייך לאוכלוסיית סיכון אני חובש מסיכה באדיקות. כשאני מהלך ברחובות, כאילו חזרתי לטירונות, אני נע במסע התקלות מול אנשים צעירים יותר ופחות, שנעים מולי ושאינם חובשים מסיכות. אני מנסה להתחמק מהם והם ממשיכים לצעוד לעברי, כאילו בכוונה זדונית או באדישות מוחצנת. לעתים כדי להתחמק מהם אני נע לעבר הכביש או לעבר מסלולי האופניים, תוך סיכון מיותר.
באחרונה שוטפים את רחובות העיר “ספורטאים בגרוש” שמתנשפים ומתיזים ספק “נתזי קורונה” לכל הכיוונים. הם נעים במרכז מסלול ההליכה ולא זזים מטר ימינה או שמאלה כדי לחוס על חיי. הרי אנחנו בשבילם דור שיכול ללכת לכל הרוחות. כאשר אני מעיר להם על שאינם חובשים מסיכות, תגובתם נעה בין תמיהה לבין שנאה. אחד אמר לי “על מה אתה מדבר? תפסיק לבלבל את המוח”, ושני אמר “גם אתה מתומכי ביבי, הרי כל זה כדי להישאר בשלטון”. עניתי “כשאתה נע ללא מסיכה אתה ‘גיבור’ על הבריאות שלי ופחות על שלך כי אני באוכלוסיית סיכון”. הוא כמובן לא טרח לענות. בודדים מבקשים סליחה ואומרים שאני צודק.
הייתי סובל בשקט וממשיך ב”מסלול ההיתקלויות” הזה עד שנצא מהקורונה, אך ההקלות המתוכננות מדאיגות אותי. הדאגה שלי נובעת מכך שאסטרטגיית היציאה ממשטר הקורונה מבוססת באורח משמעותי על ההתנהגות האישית של האזרחים (שכה הרבו להלל, לשווא, את המשמעת שלהם). התו הסגול בנוי על משמעת אישית, ובמסגרות הקטנות. משמעת כזו קיימת בטייוואן, יפן, סין וסינגפור. שם חובשים מסיכות גם בעתות של שגרה. בישראל אין ולא תהיה משמעת כזו לעולם, כמו גם לא תהיה סולידריות – על כל פנים, לא בתל אביב הליברלית.
בעוברי באותן הליכות במרחק כ־100 מטרים מכיכר המדינה, אני שומע את זעקות השבר של קבוצות לחץ הקוראות בהפגנות לפתוח את המשק. אותן קבוצות עומדות בכיכר ושואגות כנגד הממשלה, כשרובם ללא מסיכות והמרחק בין זועק לזועק הינו פחות משני מטרים. על חלק מהזועקים שפר המזל והעסקים שלהם נפתחו למחרת היום. ומה קרה? במקום להודות על כך שעסקיהם נפתחו ולנהוג במשמעת ברזל בכל הקשור למסיכות וכפפות, הם מתנהגים בצורה מופקרת ומסכנים אחרים.
אני חרד וחושש שאנחנו בפתחו של גל קורונה שני בגלל עניין המשמעת האישית שלא קיים כאן, וקורא לממשלה להיזהר. אני גם מבכה את הסולידריות שהייתה חלק מהחברה הישראלית ונמוגה.
הכותב הוא חבר עמותת מבטחי ישראל.