האומנים יוצאים למחאה. הם לבד. צרכני התרבות לא מבקשים את מוצר הצריכה שלהם. כבר חודשיים האולמות חשוכים, ובמקרה הטוב הם ייפתחו בעוד חודש. בתנאים שיגרמו להם להפסדים בכל פעם שיידלק האור. ושקט בציבור.
חשבתם פעם איך היינו בלי ״לו יהי״, בלי ״כלניות״, בלי סשה ארגוב, בלי זוהר ארגוב? ארץ קטנה עם שפם? או בלי? איך היינו בלי הגששים, החמישייה הקאמרית, ציפורלה? בלי בת שבע ואוהד נהרין? בלי יהושע סובול? בלי חנוך לוין? בלי ״ביקור התזמורת״ ובלי גל גדות? בלי אגם ובלי קדישזון? בלי גרוסמן ואגי משעול? בלי המטאטא ובלי הבימה? בלי רובינא ובלי דודינה?
מה מגדיר מהו ישראלי אם לא התרבות המפוארת שלנו. מה יקרה מהרעבתה והמתתה של התרבות הישראלית? האם נהיה צל חיוור של תרבות הריאליטי המרושעת? האם פתיחתם של קניונים חשובה מפתיחת אולמות קולנוע ותיאטרון? מחול ומוזיאונים? האם עם הספר הפך סופית לעמה ספר?
בחסות הקורונה יכולה מדינת ישראל להחליט שאין לה צורך בתרבות. או להבין שבלי הרוח - שום חומר לא יהיה ראוי. בשם עצמי אני כותבת. פתרונות, יש מלא. רצון, זאת הבעיה. אנחנו לא מבקשים סולידריות, כי הבעיה היא לא רק שלנו. כמו המורים, וכמו הרופאים, כמו המתמחים וכמו הגננים - האומנים עושים שירות לציבור. הציבור צריך להיות חלק מהדרישה הזאת. או שנחדל.
הכותבת היא שחקנית, יוצרת וזמרת.