“תתקשר לחברי הממשלה ותודיע להם שצה”ל יצא מלבנון”, הודיע לי ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק לאחר שהובהלתי לחדרו. אינסטינקטיבית הבטתי בשעון, שהורה על ארבע לפנות בוקר, ביום ה־24 במאי 2000. כיהנתי אז כמזכיר הממשלה. שנינו ידענו שמדובר ברגע היסטורי ומהלך שישנה את המציאות הישראלית הקשה, שבה מדי יום נהרגו ונפצעו, בנפשם ובגופם, חיילי ומפקדי צה”ל.
יצאתי מחדרו של ברק, ומשולחנה של אחת ממזכירות הלשכה התחלתי לדבר אחד־אחד עם כל שרות ושרי הממשלה. “מדבר מזכיר הממשלה, ראש הממשלה ביקש ממני לעדכן אותך ואת שאר חברי הממשלה – צה”ל יצא הלילה מלבנון. היציאה עברה חלק, ללא תקריות וללא נפגעים”.
זה היה רגע השיא של תהליך ארוך ומורכב, שהחל בהתחייבות של ברק עוד בבחירות 99’, ולאחר דיוני עומק בקבינט בעקבות כשלון פסגת שפרדסטאון בארצות הברית בחורף 2000. אין ספק שההכרעה הייתה קשה ומורכבת, ובדרך אליה נדונו עם חברי הקבינט המדיני־ביטחוני וצמרת צה”ל תרחישים כאלה ואחרים ולבטים לא פשוטים. במקביל הוכנה החזית המדינית בהובלת שר החוץ דוד לוי, במטרה לעגן את ההיערכות של צה”ל על הגבול הבינלאומי בהחלטה מוצקה של מועצת הביטחון. כולנו היינו מכוונים אל קו היעד – יולי 2000.
אל תוך הדיונים וההכנות חדרו גם הקולות מן החוץ. האבדות הרבות של צה”ל, הפצועים הרבים, תחושת המרירות על ההתבוססות שאיננה נגמרת, החידלון המבצעי, השחיקה של צד”ל וכמובן מחאת תנועת “ארבע אימהות” והלחץ הציבורי שהן הובילו השפיעו בבירור על סביבת העבודה.
ההחלטה הייתה נחושה. מוציאים את צה”ל מלבנון, משנים את המציאות ומגנים על יישובי הצפון מגבול המדינה. לקראת אמצע מאי 2000, כבר היה ברור שגם אל מפקדות ומוצבי צד”ל חודרים הקולות מן החוץ. דרגי הפיקוד והשטח של צבא דרום לבנון הבינו שצה”ל נערך ליציאה מלבנון ושעתידם לוט בערפל, והמוטיבציה שלהם להמשיך ולהילחם נשחקה.
ברגע מסוים אף היה חשש שהגדוד השיעי של צד”ל יפקיר את משמרתו או יפנה עורף לצה"ל, חרף תוכניות החירום לקליטת לוחמי צד”ל ובני משפחותיהם, שהחלו להירקם על ידי ממשלת ישראל, אף שלא התגבשו במלואן.
בסוף הכל התרחש בבת אחת, במשך שתי יממות דרמטיות, שבאו אל סיומן באותן שיחות טלפון לחברי הממשלה. לצד ההתרגשות הגדולה ואנחת הרווחה הלאומית ממראה חיילי צה”ל יוצאים מרצועת הביטחון אל שטח ישראל, תמונות האלפים שברחו מלבנון אל עבר הגדר הטובה במטולה נצרבו בי. מבחינתי הרגע הזה הגדיר בצורה ברורה את החוב הלאומי הפתוח של מדינת ישראל כלפי מי שעמדו לצדה, כחיץ מול לוחמי חיזבאללה נתמכי האיראנים; כלפי אלו שאיבדו, לצד צה”ל, מאות לוחמים במשך שנים ונאלצו לנטוש את מולדתם ולהימלט ארצה בחוסר כל.
את החוב הזה נשאתי עמי כעבור כשנתיים בהיבחרי לכנסת. הייתי נחוש למלא את החוב הלאומי כלפי לוחמי צד”ל ובני משפחותיהם ולהקל ולו במעט על סבלם וקשייהם. ליוויתי מקרוב משפחות ובודדים, למדתי את מצבם ואת המשמעויות האופרטיביות היומיומיות של חסרי המעמד האזרחי. ראיתי אותם מביטים בייאוש על מצבם, נטולי יכולת כלכלית ובעיקר נטולי תקווה. כחבר כנסת מהאופוזיציה הנחתי על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית “חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם”, הצעה שאושרה לבסוף לאחר מאבק ממושך, בשלהי 2004. החוק הביא לשינוי משמעותי במצבם של לוחמי צד”ל ומשפחותיהם ואפשר להם להפוך לאזרחים ישראלים ולהתחיל בחיים חדשים.
אבל יש את אלה שלא זכרנו את חובנו הלאומי כלפיהם: אלה שנלחמו ברצועת הביטחון בדרום לבנון, שהשאירו בחבל הארץ המוכה הזה את הטובים שבחבריהם, חיילי צה”ל ומפקדיו. אלה שיצאו נחושים למשימה, להגן על יישובי הצפון, ונושאים עמם את המראות, הקולות והריחות של לילות ארוכים במארבים ושל שיירות בלתי נגמרות למוצבים.
הם מבקשים הכרה. הכרה בשליחות, הכרה במשימה הלאומית שמילאו – שמבחינתם הייתה הרבה מעבר להתבוססות, הכרה במחיר שהם שילמו ועודם משלמים. את החוב הגדול הזה, ללוחמי ומפקדי צה”ל על יחידותיו השונות, עלינו למלא. לכן, דווקא בימים אלה, במלאת 20 שנה ליציאת צה”ל מלבנון ולשינוי המציאות בגבול הצפון, זו המשימה שאנחנו צריכים להשלים.
הכותב הוא יו"ר הסוכנות היהודית.