מתוקף תפקידו כשר הביטחון, הנחה ראש הממשלה החליפי את צה”ל להיערך לסיפוח שטחים מעבר לקו הירוק. המבצע להחלת הריבונות הישראלית על כ־30% מאזור C אמור לצאת לפועל בתחילת החודש הבא. בינתיים אין מפות, אין הסכמה אמריקאית למתווה, ועל תיאום עם הפלסטינים אין מה לדבר. אבל ראש הממשלה נתניהו נחוש, והחליפי נגרר אחריו ומיישר קו.
פרשנים לענייני נתניהו מסבירים שזו המורשת שהוא מבקש להותיר בטרם יפנה את הבית בבלפור מכוח ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן. אחרים סבורים כי מעשה מדיני יסיח את הדעת מהמשפט הפלילי המתנהל נגדו. כך או כך, מדובר בתוכנית לא אפויה שהסיכונים הטמונים בה עולים על יתרונותיה. על כף המאזניים עומדים התיאום הביטחוני עם הפלסטינים, החשש הממשי מהתפרצות גל טרור, ניתוק היחסים עם הממלכה הירדנית וגינוי בינלאומי מקיר לקיר.
על הרקע הזה, ההתלהבות הישראלית מתוכנית המאה של טראמפ והרטוריקה הפומפוזית בדבר חלון ההזדמנויות ההיסטורי שנפתח הודות לידידות האישית של נתניהו עם הנשיא האמריקאי משקפות פרובינציאליות עלובה. ישראל נשענת על מנהיג שנוי במחלוקת שהעמיק את הקיטוב החברתי בארצו וכעת מלבה את אש הגזענות, אולי כדי להסיט את תשומת הלב מכישלונו בהתמודדות עם משבר הקורונה. במילים אחרות, טראמפ אינו עוגן מדיני, ביטחוני או מוסרי שכדאי להיאחז בו. אבל, התוכנית הבעייתית שפרסם נתנה אור ירוק לחסידי הסיפוח. אצה להם הדרך, עכשיו ומהר, לפני שטראמפ יסיים את הקריירה. את הפלסטינים ממילא הם לא סופרים.
מאז הסכמי אוסלו טוענים דוברי הימין כי השמאל שבוי בקיבעון מדיני שהסלים את סכסוך הדמים. אלא שסירובם העיקש להכיר בזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני ובשאיפותיו הלאומיות לוקה גם הוא בסטגנציה הרת אסון. רבים מהם מאמינים כי התנגדות נחרצת להקמתה של מדינה פלסטינית (בכל וריאציה: מדינה מינוס או אוטונומיה פלוס), בד בבד עם הרחבת ההתנחלויות, יגרמו לפלסטינים להתייאש ולהשלים עם הכיבוש הישראלי. הם דוחים בבוז את הטיעון הדמוגרפי, כמו גם את החששות מפני הפיכתה של ישראל למדינת אפרטהייד. כל עוד הפלסטינים לא יהפכו לחובבי ציון ויעמדו דום בשירת התקווה, אין על מה לדבר. מבחינתם מדובר במשחק סכום אפס: או אנחנו או הם. אופציה אחרת לא קיימת.
אין פלא שתוכנית הסיפוח נפלה לידיהם כפרי בשל. די מהר נשלף גם דף המסרים הכולל את כל הקלישאות החבוטות. החל בכך ש”הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות”, דרך הקביעה ש”אין פרטנר” וכלה בטיעון ש”המקסימום שישראל מוכנה לתת לא פוגש את המינימום שהפלסטינים רוצים לקבל”. שלא לדבר על כך ש”פרס, ברק ואולמרט הציעו להם הכל והם סירבו”. נניח שכל זה נכון. אז מה האלטרנטיבה? נתניהו מתגאה ביחסים המיוחדים שרקם עם ראשי מדינות מוסלמיות שלא קשרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל בשל הסכסוך עם הפלסטינים. בימים שלפני הקורונה הוא התפאר בכלכלה האיתנה ובשקט הביטחוני היחסי. אבל בשנות כהונתו הממושכות הוא בזבז את הזמן. הוא לא יזם תוכנית לפתרון הסכסוך ולא הציג חזון מדיני. הוא המנהיג הישראלי הראשון שהסיר מסדר היום את השאיפה לשלום. מבחינתו אפשר לחיות עם גלי טרור תקופתיים, טפטופי ירי וסבבי לחימה מעת לעת, ובלבד שצה”ל חזק והבייס יהיה מרוצה.
מי זוכר שבקמפיין הבחירות של 1996 סיסמת הליכוד הייתה: “נתניהו, עושים שלום בטוח”. מאז, הוא סיכל בעקביות כל יוזמה. באופן פרדוקסלי הסיפוח הפך לאינטרס חיוני בעוד שהסכם שלום המבוסס על פתרון שתי המדינות נתפס חתרני ומסוכן. זוהי למעשה תמצית קיצור תולדות הזמן האבוד של מדינת ישראל.