בסוף השבוע האחרון נחשפתי שוב למקצת מהצביעות הפטריוטית לכאורה של אנשי הימין. כאשר אלו נאלצו לבחור בין לקנות תוצרת כחול־לבן או תוצרת ארדואן בחרו בארדואן. לאחר החלטת שר הכלכלה להטיל מכס על יבוא מלט במחירי היצף כדי למנוע פגיעה אנושה ביצרן הישראלי, כלומר במאות עובדי מפעל נשר ברמלה, נזעקו להם דוברי ימין במקהלה מתוזמרת נגד המהלך (רובם כנראה בלי שקראו מילה בהחלטה – זאת למדתי ממקצת מנימוקיהם).
הנימוק העיקרי המופרך היה כי הטלת המכס על יבוא מלט מטורקיה תביא לעליית מחירי המלט לבנייה ומכאן לעלייה במחירי הדירות. בדקתי את העובדות, שאותן לא קראו המגיבים האוטומטיים, ומתברר כי מפעל נשר התחייב שלא להעלות את מחירי המלט במשך ארבע שנים. זאת ועוד, הקובלים על סכנת עליית מחירי הדיור לא הצליחו למצוא ירידה ולו בשקל של מחיר הדירות בארץ עקב יבוא המלט הכל כך זול. הסיבה אינה, כמקובל לחשוב, חמדנות הקבלנים, אלא שמרכיב מחיר המלט שולי במחיר הדירה בארץ ולכן על אף הירידה הגדולה במחירי המלט מחירי הדירות עלו.
היו גם כאלה שהתנגדו להחלטה זו של העדפת הייצור המקומי תוך שימוש בביטוי הקסם השגור תמיד בקרב דוברי השמאל – העדפת מונופול – וזאת תוך התעלמות מוחלטת מהנסיבות העכשוויות. בימים אלה מנהלים התעשיינים בשיתוף הממשלה מלחמת הישרדות תוך מאמץ עילאי למנוע פיטורי עובדים ולהשבתם למעגל העבודה והייצור של מיליון מפוטרים ומוצאים לחל”ת בעל כורחם במהלכים שעלותם אסטרונומית (ובצדק) לתקציב המדינה, ולכן אין זה מקרה שראשי התאחדות התעשיינים תומכים בהחלטת המיסוי כי אצלם פטריוטיזם אינה סיסמה שאין מעשה מאחוריה.
המשק המצוי במשבר, אולי הקשה בתולדות המדינה, חייב להשתחרר מקונספציות עבר ולהפנים כי רק הגדלת צריכת תוצרת הארץ תחזיר אותו ואת האזרחים למסלול צמיחה והתאוששות כלכלית. הגדלת הביקושים לתוצרת הארץ אינה רק גאווה לאומית, גם החשש שלפיו חברת נשר תחזור להחזיק בנתח שוק גדול מ־90%, כפי שהיה בעבר, אינו ריאלי. קיים יבוא נרחב של מלט לישראל במחירים תחרותיים ללא היצף, בעוד ששיעור המלט המיובא במחירי היצף, מסך כל היבוא, עומד על 44% בלבד.
ועוד טיעון דמגוגי יש למתנגדים: לא נחזור לימי מפא”י. אז לצעירים שבינינו, כמה מילים על ימי מפא”י. מוצרי המזון הבסיסיים היו מסובסדים וזולים מכל מדינות העולם. התחבורה הציבורית, זו שבאמצעותה מגיעים לעבודה העובדים שאינם נהנים מרכב על חשבון המעביד (כמו חברי כנסת), הייתה גם היא מסובסדת ואפשרה ניידות גדולה במציאת מקום עבודה. דמי אבטלה, שהם עוגן ההצלה העיקרי של רבים מאזרחי ישראל, נולדו בימי מפא”י (אגב, גם דמי מחלה, חוק שעות עבודה ומנוחה, חופשה שנתית וכיו”ב), כמו גם דיור לכל במחיר שווה לכל נפש – שיכון עממי – מה שאפשר קורת גג למאות אלפי עולים חדשים.
אז אצלי פטריוטיזם הוא העדפת תוצרת הארץ ובחירתי ברורה: אני מעדיף כחול־לבן על ארדואן ואת ימי מפא”י עם כלכלה אנושית וחקיקה סוציאלית במקום קפיטליזם חזירי אנטי־חברתי ואנטי־ישראלי.