גילוי נאות: הכותב שימש מגיש בכיר ברשת ב’ של קול ישראל, ומנהל במערכת החדשות.
נראה כי הטענות החוזרות ונשנות נגד התנהלותו השערורייתית של תאגיד השידור הציבורי הולכות ומצטברות למסה קריטית, ולא ירחק היום שבו הממשלה תצטרך לתת את הדעת ולעמוד על טעותה. כ־800 מיליון שקלים בשנה (!), סכום דמיוני שאנחנו משלמים מכיסנו רק כדי לממן סידור עבודה למקורבים לכאורה, תכנים רדודים ורייטינג ברצפה. על רקע דעיכתו של השידור הציבורי בעולם כולו, בעידן של רשתות חברתיות שחדרו לעורקינו, עידן שבו הציבור אומר את דברו וצורך מידע ללא מתווכים, במציאות של אינספור אתרי אינטרנט, קשה להבין בדיוק מה מותר השידור הציבורי משאר ערוצי התקשורת האחרים.
ייתכן שהכוונות ברעיון השידור הציבורי היו טובות. שידור ציבורי אמיתי היה אמור לתת פתחון פה לכלל הדעות, הרעיונות והמגזרים בחברה, להשמיע את קולה של הפריפריה ואת קולו של האזרח הקטן, ולהיות חף מכל הטיה פוליטית, מסחרית ואינטרסנטית. אלא שלאורך השנים התברר כי יצור שכזה יכול להתקיים רק באוטופיה. מלכתחילה נדף מהרעיון ריח חריף של פטרנליזם, של התוויית הדרך הנכונה לכאורה, וגם אם נרשמו הישגים לצד איכויות שידור גבוהות, הקשר האמיתי לציבור התמצה רק בהצמדת התווית הדהויה “ציבורי” לגוף המשדר.
כך קרה גם ברשות השידור – לצד עשייה איכותית, עיתונאים, שדרים ועובדים מוכשרים, הלכה והתבססה הטיה פוליטית מובהקת, הדרת ציבורים שלמים והסתאבות ארגונית. אלא שרעיון העוועים לסגור את רשות השידור במקום להפריט, ולפתוח גוף חדש לכאורה, התברר כבכייה לדורות. הקמתו של התאגיד החמירה את הרעות החולות של השידור הציבורי, תוך התנהלות פוגענית מול העובדים, ובעיקר החריפה את ההטיה הפוליטית שמאלה. ממשלת הימין, בסיוע כמה פוליטרוקים מן השמאל, בראה במו ידיה מפלצת טוטליטרית שאינה כפופה לאיש, מלבד למועצה רופסת שאינה יותר מחותמת גומי העושה את דבר ההנהלה.
זה התחיל ברשימות שביזו ופגעו בשמם הטוב של עיתונאים רבים, וזה המשיך בהנהלה כושלת, גירעונות והדחת שדרים בלא כל סיבה עניינית. יותר מכל הפך התאגיד למכונת תעמולה משומנת, חד־צדדית, ואפילו עלי התאנה הבודדים שנשכרו התנדפו ברוח. לכן לא ברור מדוע הציבור צריך לשלם מכיסו כמעט מיליארד שקלים על פייק שידור ציבורי, גוף דל בהישגים המפנה אצבע משולשת הן לעובדיו, הן לממשלה ובעיקר לציבור, ואין פוצה ומצפצף. אפילו דוח המבקר שמתח ביקורת חריפה על הנהלת התאגיד, גווע בתהום הנשייה של כלי התקשורת והממשלה, שלא נקפה אצבע.
גוף שידור “ציבורי” שאינו הוגן ומאוזן מאבד את זכות הקיום שלו וחוטא למטרתו ולכן אין כל הצדקה למימונו. צריך לומר את זה בעצב, מבחינתי, תם עידן השידור הציבורי. הפתרון הוא הפרטה, ופתיחת שוק התקשורת לעוד ועוד גופי תקשורת. ככל שירבו גופי שידור וכלי תקשורת כך יצא הציבור נשכר, ומתוך ריבוי הדעות יעלה ויבצבץ שיח אמיתי ומפרה. לכל היותר, על המדינה לעודד יצירה ערכית משמעותית, במסגרת כלי התקשורת הקיימים. מהלך שכזה יהיה ציבורי הרבה יותר מגוף שידור “ציבורי” שכל קשר בינו ובין הציבור מקרי בהחלט.