שתי מגמות מנוגדות פועלות ביהדות: מגמת פתיחות לאחר ולתרבויות אנושיות אחרות ומגמת הסתגרות מפניהן. המגמה האחת מתבטאת באמרתו של הלל "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. זו כל התורה כולה, והשאר – למד". המגמה המנוגדת מתבטאת במעשהו של שמאי, שדחף באמת הבניין נוכרי שביקש להתגייר וללמוד את כל התורה כולה בעומדו על רגל אחת. התלמוד הבבלי מכריע בזכות תפיסת הלל את מהות היהדות: "קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".
מגמת ההסתגרות הגיעה לשיאה ב־18 גזירות שהקנאים הקיצונים מבית שמאי גזרו בהתכנסות חשאית של הסנהדרין שממנה הדירו בכוח הנשק את אנשי בית הלל. התלמוד הירושלמי אומר שהיום שבו גזרו י"ח דבר היה נורא לישראל מיום שבו עשו את מעשה העגל, וטעמו עמו: אותן 18 גזירות נועדו לנתק כל מגע בין יהודים לשאינם יהודים, וכך סיפקו פרובוקציה שחוללה את העימות המיותר וחסר הסיכוי עם רומא, עימות שנסתיים בחורבן ובגלות העם מארצו.
האם העם הוגלה או גלה מארצו? הנביא עמוס קובע: "יִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אדְמָתוֹ". בתנ"ך, החל ברצח הבל בידי קין חל עונש הגלות על שפיכות דמים: נע ונד תהיה, נאמר לקין. המרד נגד רומא, שהביא לשפיכות דמים נוראה, ולאחריו מרד בר־כוזיבא מטילים על העם אשמה של שפיכות דמים, והעם המכיר בכך בעומק תודעתו גוזר על עצמו גלות, עד שיכיר כמו קין: גדול עווני מנשוא, ועד להתעוררות ההכרה שקרקע הגלות בוערת תחת רגלי היהודים. אבל גם התעוררות הציונות המדינית מצליחה להחזיר לארץ רק חלק מזערי מהעם.
קיומה של פזורה יהודית משמעותית לפני חורבן בית שני, והמשך קיומה של פזורה יהודית כיום שגודלה כגודל האוכלוסייה היהודית בישראל, מעידים על משיכה עזה שהגולה מושכת את היהודים, מושכת עד כדי כך שכמיליון ישראלים בחרו להגר מישראל ולהשתקע בגולת ארצות הברית, קנדה ואירופה, ולבנות את קיומם בגולה על סימביוזה עם התרבות, עם המדע ועם הכלכלה והחברה בארצות גלותם מרצון. מידת השתלבותם ותרומתם של היהודים בגולה מתבטאת במספר זוכי פרס נובל. ב־115 השנים האחרונות, מתוך 919 מקבלי פרס נובל 204 היו ממוצא יהודי.
הדבר מעיד על כישלונה הגמור של מגמת ההסתגרות וההתבדלות של הקנאים מבית שמאי, מנסחי י"ח גזירות ההתבדלות הטוטלית מתרבות העמים, ועל הצלחתה וניצחונה של מגמת הפתיחות שאותה ניסחו הלל הזקן בדורו, ויוחנן בן־זכאי, ששלל מכל וכל את י"ח דבר על תוכנן ועל רוחן.
הפילוסוף ברוך שפינוזה שומע את האלוהות מוטבעת בטבע. ומכאן שאהבת אלוהים היא אהבת הטבע מתוך הקשבה לקולו של הטבע. הציווי השפינוזיסטי של אהבה רוחנית של האלוהי מכיל את הציווי להקשיב לקולו של הטבע, ולהרים את מה שנקלט בקשב הזה למדרגה של הבנה אינטלקטואלית של הטבע. הפילוסוף הנורווגי ארנה נס הניח את יסודות האקולוגיה המודרנית שהושפעו משפינוזה, בקידום היחסים האינטימיים וחובקי־הכל בין הארץ והאדם.
ייעודה של הרוח היהודית הפתוחה הינו להעניק השראה, לפתח ולטפח קשרי לימוד ויצירה עם התרבות הכלל־אנושית ועם רוח הזמן. קשרי לימוד ויצירה הם פעילות של חילופי חומרים, של קשב, פתיחות ונכונות לקבלה ולנתינה. להתעשר מן העולם ולהעשירו בנכסי רוח, חוכמה, בינה ודעת שמהם צריך להתחולל המעשה האנושי.
הכותב השתתף במיזם "הייעוד המשותף", להגדרת העתיד המשותף של הקהילות היהודיות בארץ ובעולם