בגל השני של הקורונה מדינת ישראל מתנהלת כמו רכבת הרים בלונה פארק, רק בלי ההנאה הכרוכה בפחד. ההחלטה הנוגעת למסעדות היא רק משל המשקף חוסר הבנה של מקבלי ההחלטות. ככל הנראה, מבחינתם מסעדה נחשבת מותרות. מקום לארוחה טובה עבור אנשים עם עודף זמן וכסף פנוי.
לכן הניחו שאפשר לסגור ולפתוח אותן בהבל פה. חברי הממשלה שהורו לתחבורה הציבורית לנסוע בלי להפעיל מזגן והופתעו לגלות שבאוטובוסים החלונות אינם נפתחים, לא צפו את הסערה. זו הסיבה לכך שההחלטה בעניין המסעדות התהפכה כמו סטייק מדמם על הפלנצ’ה. אחרי כל הזגזוג התזזיתי, נותר נתח השוק הזה מיובש ומצומק. את חלקו יהיה קשה להציל.
גם עכשיו לא ברור מה מותר, מה אסור ולמה: בפנים או בחוץ? 20, 30 או 50 איש? בסופי שבוע או רק בימי חול? ביום או בלילה? בריכה במלון פתוחה ובריכה רגילה סגורה? ומה עם הים, בתי הספר של החופש הגדול, בדיקות קורונה למחלימים? ומתי אם בכלל נקבל את ההטבות הממשלתיות שעליהן הכריז ראש הממשלה בסגנון “אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת".
נבחרי העם מטפלים במשבר כמו פיל תועה בחנות חרסינה. עד שימצאו את פתח היציאה, לא יישאר על המדפים מוצר אחד שלם. שני ציטוטים שהתפרסמו השבוע מבהירים את המצב לאשורו. האחד מפי גורם מדיני שאמר כי “קבינט הקורונה אינו יעיל, כי כך נתניהו רוצה”.
והשני מפיו של נתניהו עצמו - המפקד, המתכלל והפרויקטור הבלעדי של הקורונה (ברבש או גמזו, זה לא באמת משנה, אין עוד מלבדו ולא יהיה) - שהודה כי אין מידע מדויק על מקור ההדבקות ולכן הממשלה תשתמש בשכל הישר. לקרוא ולא להאמין.
עד עכשיו ניסו לשכנע שיש היגיון בשיגעון, נתניהו חזר ואמר בסגנון צ’רצ’יליאני שהוא עובד בשבילנו. שהוא דואג לבריאות, לפרנסה, ושהפגיעה בכלכלה ובמשקי הבית היא רע הכרחי. מלחמת אין ברירה. אם כך נראה שכל ישר, אין פלא שהעקומה מסרבת להשתטח.
הציבור הישראלי מתחיל לקבל מושג על תהליך קבלת ההחלטות. ליתר דיוק על השליפות מהמותן. פרופ’ אלי וקסמן, היועץ הבכיר של המל”ל, אמר לאחרונה כי ישראל איבדה שליטה על הקורונה. מאז התברר שזו הבעיה הקטנה לעומת אובדן העשתונות של מקבלי ההחלטות. הקואליציה הדו־ראשית המשונה שקמה לשם מאבק חירום בקורונה מתנהלת בבלגן מעורר תדהמה, תוך כדי מלחמת כל בכל, כשהפרזנטור המובהק שלה הוא יו"ר הקואליציה מיקי זוהר. לו לפחות ראש הממשלה החליפי היה ממלא אחר הבטחתו ושם את ישראל לפני הכל. נאדה. גנץ נכנס לבידוד וכנראה שכח לצאת ממנו. קולו כמעט שלא נשמע.
כל אזרח צריך לשאול את עצמו: אם כך מתנהל המאבק בקורונה, איך מתנהל תהליך קבלת החלטות בנושאים אחרים? איך קיבלו את ההחלטה על מתווה הגז? איך רכשו כאן צוללות? איך מקבלים החלטות מדיניות כמו סיפוח? איך מחליטים לצאת למבצע צבאי ואיך לסיים אותו?
מי שלא מבין שיש בעיה, עוצם עיניים לרווחה. התקלה החמורה לא התרחשה בנקודת הזמן שבין הגל הראשון לגל השני. ישראל נכנסה למשבר בעיצומו של כשל מנהיגות עמוק וממושך. המערכת הפוליטית עסוקה בעצמה. הפרטי קודם ללאומי. האישי קודם לציבורי. הבעיה היא שמשמאל ומימין לא צמחה אלטרנטיבה ראויה לשמה.
ב־2012 הכתיר המגזין האמריקאי “טיים” את נתניהו בתואר King Bibi, ופניו מילאו את שער הגיליון. בכותרת המשנה נכתב כי הוא כבש את ישראל. התיאור הולם את המציאות. אזרחי ישראל שבויים בידיו, והוא משחק בהם כרצונו. בכל פעם שמבקריו ברשתות החברתיות מכנים אותו באירוניה מרה “המלך”, אי אפשר שלא להיזכר בסיפור בגדי המלך החדשים: על חייטים נוכלים, נתינים פתאים ומלך שהיה מאוהב בעצמו, עד שילד קטן צעק: המלך עירום.