"ניסיתי להיכנס ל'וולדורף אסטוריה'. השומרים עצרו אותי בכניסה ושאלו אתה מהמחאה החברתית? לא, רק שידרתי מפה בחוץ לערוץ 20, ובא לי קפה ועוגייה.
מצטערים. אתה לא יכול להיכנס, הם ענו.
בקיצור:
איך ומה צריך לעשות כדי להיות חלק מהמחאה החברתית״.
הציוץ הנ"ל של שמעון ריקלין קיבל כותרות ראשיות והוביל לסערה בטוויטר ובתקשורת. בעקבות הציוץ ערכו ב"וולדורף אסטוריה" בירור, ודובר המלון מוטי ורסס ענה לריקלין: "הנהלת המלון ערכה בירור מקיף כולל צפייה במצלמות האבטחה ומתברר כי לא היו דברים מעולם. במקרה הזה צילמת מבחוץ, אך כלל לא ניסית להיכנס אל תוך המלון. שוער המלון וצוות האבטחה מכניסים כל אדם עם חיוך ולא חוקרים מה מטרת בואו ומה השקפותיו". כאילו היה צריך עוד משהו שילבה את הרוחות, הפרשה שימשה כר פורה להתנגחות נוספת של ימין מול שמאל.
כששמעתי על הסיפור התקשרתי לריקלין כדי להבין מה עבר לו בראש כשהחליט לפרסם ציוץ כוזב. הוא טען שזו הייתה בדיחה. אם כך, שאלתי אותו, למה החלטת למחוק את הציוץ?
״מחקתי את הציוץ, כי הבנתי שלא כולם הבינו את הבדיחה. אבל כששמאלנים ביקשו הוכחות לציוץ שלי שצייצתי מיד אחרי הציוץ על 'וולדורף אסטוריה', שבו טענתי שדיברתי עם כתב ה'ניו דלהי טיימס' בסנסקריט על ההפגנות, הבנתי שכרגיל לא האמת מעניינת אותם. אלא לנסות להיכנס בי בגלל הביקורת שלי על מופעי הליצנות שלהם. ומכיוון שאני לא מאמין שיש בפיד אנשים שבאמת חושבים שאני מדבר סנסקריט, ומבקשים את הקלטת והוכחות, אז חבורת מעייפים יקרה, תפסתם אותי. אני לא יודע סנסקריט. ואיש מ'הניו דלהי טיימס' לא התקשר אליי. אני גם לא בטוח שיש בכלל כזה עיתון. וגם יותר לא מתרגם את ציוציי. לי זה ברור שכל העליהום על הציוצים שלי נועד להסיט את הדיון מראשי מחאה שמתארחים ב'וולדורף אסטוריה' לדיון עליי. רואים לכם״.
אחרי השיחה עם ריקלין עצרתי לרגע וניסיתי להבין מה לעזאזל קרה פה. מדוע כולנו יכולים לבלות שעות על גבי שעות בהתעסקות בפרשה שולית, חסרת משמעות ותכלית, כאשר אנחנו מוצפים בבעיות מהותיות. האם זה סוג של בריחה? האם זה מנגנון העונג ששואב הנאה מפרובוקציות מסוג זה, בהשוואה לידיעות על משבר האקלים, האבטלה הגואה או מציאת חיסון לקורונה? מה יש באופן שבו בנוי המנגנון המוחי שלנו, שאוהב לעבד מידע שולי ופרובוקטיבי ולדחוק לשוליים מידע מהותי?
נתחיל עם קצת נתונים יבשים. הסיכוי של ציוץ כוזב להפוך לוויראלי גבוה ב־70% בהשוואה לציוץ המכיל מידע אמיתי, בעיקר כשמדובר בציוץ העוסק בפוליטיקה לעומת ציוצים שעסקו בטרור, אסונות טבע, מדע או כלכלה. הממצא המדהים הוא כי כל עוד הציוץ פרובוקטיבי מספיק - לא מתקיימת בחינה של מקור הידע. במילים אחרות, אם הציוץ הצליח לרגש אותנו, אנחנו לא מתעניינים במקורו. אנו נוטים להאמין למידע ממקור שני, אפילו אם אנו לא מכירים את שולח המסר.
מהו המדד שלנו לדעת אם המידע אמין או לא? כלל האצבע המתוחכם שאימצנו אומר שככל שיש יותר לייקים וציוצים, כך גדל הסיכוי שהמסר אמין.
על פי מילון אוקספורד, צמד המילים Post truth - שהוכרז כמושג השנה ל־2016 - מתאר מצב שבו בנסיבות מסוימות, לעובדות ולנתונים אובייקטיביים יש פחות השפעה על עיצוב דעות הציבור, בהשוואה לאמונות אישיות או פנייה לרגש. אוסיף על זה שמחקרים מראים שרגש ואמונה אישית כמעט תמיד יקבלו עדיפות על פני עובדות, ולא רק "בנסיבות מסוימות" כפי שטוען המילון.
נשאלת השאלה מדוע מוחנו, המכונה המתוחכמת ביותר בעולם, ייתן באופן גורף כל כך עדיפות למידע שקרי? אומנם כצופים מהצד התנהגות זו נתפסת כלא רציונלית, אך מבחינת מוחנו היא מאוד רציונליות. הסקה על סמך עובדות או מידע מהימן אינה תכונה שמקדמת את הישרדות המין האנושי - לכן היא לא קיבלה עדיפות.
אז מה קורה במוח בזמן שאנו נחשפים למידע שקרי? נתחיל עם המנגנון הפרימיטיבי והיעיל ביותר שהתפתח אצלנו, הרגש. נמצא כי ציוצים שקריים ופרובוקטיביים מעוררים רגשות שליליים בעוצמה גבוהה באופן משמעותי בהשוואה לציוץ ממוצע. כדי לבחון זאת החוקרים ניתחו את תגובותיהם של משתמשים לציוצים כוזבים ולציוצים נכונים, ומצאו כי מידע כוזב נטה לעורר רגשות כמו הפתעה, גועל, כעס ופחד, בעוד מידע אמיתי עורר יותר רגשות של עצב ואמון, או שלא עורר רגש כלל.
לרגשות, בעיקר השליליים, ישנה פונקציה אבולוציונית שמטרתה להניע אותנו לפעולה. לכל אחד ממגוון הרגשות יש מטרה שונה. תחושת גועל נועדה לאותת מפני הרעלה (פיזית או חברתית), כעס נועד להכין את המערכת לתקיפה. לעומת זאת רגשות כמו עצב או אמון, המתעוררים בעת קריאת מידע אמיתי, לא מובילים לפעולה. להפך - הם גורמים לנו להתכנס בעצמנו. לכן, ככל שהציוץ מעורר יותר רגש שלילי, הסיכוי שנפנה אליו קשב עולה. זה ממש לא משנה אם פרטי המידע נכונים או לא. מבחינה אבולוציונית, עדיף לעורר אצלנו כעס, גם אם הוא יוביל לכך שנתקוף אדם אחר בטעות, מאשר שנהיה מותקפים. רגש שלילי גם מוביל לקידוד יעיל יותר של פריטי המידע בזיכרון. לכן לא רק שמידע שקרי מתפשט מהר יותר, הוא גם מחלחל לתודעה.
אנשים אוהבים מאוד לשמוע סיפורים בעלי קונוטציה שלילית או פרובוקטיבית על האחר, בעיקר כשמדובר בידוענים. מידע רכילותי ממלא פונקציה חברתית ופסיכולוגית, שהיא בעלת שורשים אבולוציוניים. תפקידה המרכזי הוא לאפשר לנו לקבל מידע על אנשים שעם חלקם הגדול אנחנו לא באים במגע ישיר. בעת עיבוד של פיסות מידע בעלות אופי רכילותי, מופרש במוחנו נוירוטרנסמיטור בשם דופמין, הידוע כמעורב בתחושת הנאה ותגמול. מידע זה גורם לנו להרגיש טוב יותר לגבי עצמנו ומשפר את מצבנו ביחס לאחר. לכן מידע רכילותי ייטמע בזיכרוננו טוב יותר. בהקשר זה נמצא כי חדשות שליליות על אודות אנשים בעלי סטטוס נמוך מעניינות הרבה פחות.
בנוסף, על פי מחקר שפורסם במגזין "Psychological Science in the Public Interest", אחת הסיבות העיקריות לכך שמידע כוזב "נדבק" היא שהפעולה המנטלית של בדיקת העובדות מצריכה הרבה יותר מאמצים קוגניטיביים מאשר קבלתו של המידע הכוזב. המנגנון הקוגניטיבי שלנו לא התפתח כדי לזהות פייק ניוז. בעידן הנוכחי אנו נחשפים באופן חסר תקדים לכמות עצומה של פרטי מידע. לו נדרשנו להעביר כל פיסת מידע שמגיעה למוחנו בחינה קפדנית, לא היינו יכולים לשרוד. מה שמאפשר את הישרדותנו הוא מנגנון קבלת החלטות המאפשר לנו לבצע שיפוטים מהירים על בסיס מעט מאוד מידע. מנגנון זה הוא הרגש. אם נרצה להודות בכך ואם לאו, בני אדם מבססים את החלטותיהם על הרגש.
עדיין לא ברור אם ישנה דרך למתן את הנטייה הטבעית שלנו כלפי מידע שקרי. לא קיימות עדויות לכך שאנשים משנים את הדעה שלהם אחרי שראו עובדות המפריכות את האמונות שלהם. אפילו תיוג מידע כשקרי לא יגרום לו להתפשט פחות. ככלל, רגשות חזקים לגבי נושא מסוים לרוב אינם נובעים מהבנה עמוקה, ואם אנו חשים שמידע מסוים הוא נכון, לרובנו זה מספיק כדי לאמץ מידע זה. באבולוציה של הרשתות החברתיות, המטבע הסחיר ביותר הוא תשומת לב. במלחמה הזו ככל שהמידע יותר פרובוקטיבי, יש לו יותר סיכוי להפוך ויראלי. אנו קרובים לאמץ כלל חדש - אם זה כתוב באינטרנט, כנראה שזה נכון.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה