התקשורת בישראל גילתה חוג, מאגר חדש של דוברים, של מי הראויים להגיב על החדשות. מאגר של מי שמעניין לשמוע מה יש לו לומר על ההתפתחויות האחרונות. יש להם שם אחד – רוצחים. זאת לא בדיחה. הנציג הראשון שלהם הגיב על ההפגנות, נתן שמות למפגינים, אמר אפילו מה צפוי מההפגנות. שמו יונה אברושמי. הוא רצח בן אדם. עד סוף ימיו ידבק בו הכינוי רוצח.
זה לא הפריע, לא עיכב ולא מנע מפרסום בולט של תגובתו להפגנות ולמפגינים נגד ראש הממשלה. הוא קיבל כותרות, אליהן צורף צילום גדול שלו חובש לראשו כיפה שחורה גדולה. הרוצח אמר מה יש לו לומר על אירוע הצובר תאוצה בישראל -ההפגנות בבלפור.
אם כבר נתנו לרוצח פרסום וכבוד, עורך דינו נעלב. "ואיפה אני? גם לי יש מה לומר". "מלים אינן הורגות", צוטט עורך הדין של הרוצח. משפט מחץ, אין ספק.
החשיפה התקשורתית שניתנה לרוצח, אברושמי, גילתה התנהגות לא ראויה מצד התקשורת. אפליה. איך זה לא פונים ליגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין? איך זה משאירים רוצח מפורסם כיגאל עמיר בתאו, מבודד, ולא נותנים לו הזדמנות או אפשרות לומר משהו על ההפגנות ועל המפגינים? זה לא יפה. אין ספק שיש לרוצח, יגאל עמיר, מה לומר. יתכן מאוד, שיש לו גם דעה בנוגע לשאלה האם יש לספח חלקים ביהודה ושומרון.
ספיר ניסני, עיתונאית לשעבר, הורשעה בגרימת מוות ברשלנות של אמה. היא לא רוצחת במובן המקובל של המונח, אולם אם כבר נותנים פרסום לרוצח כמו אברושמי, מדוע לא מגיע גם לניסני, עם רזומה של עיתונאית, ראיון תקשורתי והזדמנות לומר את דעתה על ההפגנות או מה דעתה בנוגע לתקציב חד שנתי או דו שנתי?
מפיקים חרוצים בתקשורת ימצאו עוד רוצחים המרצים עונשם בבתי כלא בישראל. אין ספק שיש ביניהם מי שיהיו מוכנים להתראיין לערוץ טלוויזיה ולהביע דעותיהם על מה שקורה מחוץ לכותלי בתי הכלא. המפיקים צריכים רק להיזהר. עתונאי מעולה כמו קלמן ליבסקינד עוד עלול להתחיל לחקור אם יש לרוצחים המרואיינים מניעים אישיים לתגובותיהם. מעניין מה הם המניעים האישיים של הרוצח יונה אברושמי לדעתו על ההפגנות והמפגינים? אולי הכיפה השחורה הגדולה שהוא חובש?