לאחרונה געשה הארץ בעקבות העדויות המצולמות של אלימות של גננות וסייעות נגד פעוטות וילדים במעונות ובגני הילדים בערים שונות ברחבי הארץ. זאת לאחר מקרים נוספים וכואבים שפורסמו בשנים האחרונות, כשאחד המפורסמים בהם הוא המקרה של כרמל מעודה, הנאשמת ב־18 סעיפים של התעללות בקטין ותקיפת קטין במשפחתון בראש העין.
כבר בשנת 2018 חוקקה הכנסת שני חוקים הנוגעים לנושא, שמטרתם לנסות לטפל בבעיית האלימות במעונות מצד גננות וסייעות. באוקטובר 2018 אושר חוק הפיקוח על מעונות היום שלפיו יש לוודא שאין לצוות המעון עבר פלילי, יש להעביר את הצוות הכשרות של עזרה ראשונה והתנהלות בטוחה, ולוודא שהמקום ראוי לשהיית הפעוטות. אולם עד היום תקנות החוק לא אושרו, והוא לא יושם. גם חוק המצלמות, שמחייב מעונות יום שבהם שבעה פעוטות ויותר להתקין מצלמות, אושר סופית בכנסת, אולם מאחר שלא אושרו התקנות בעניין חוק זה, גם הוא לא יושם.
ניכר כי המחוקק בהחלט מנסה להשפיע ולצמצם את תופעת האלימות במעונות היום, וכי כוונותיו טובות. אולם, בפועל, יש בחוקים אלה דווקא כדי לפגוע ואף להעמיק את הבעיה בנושא אלימות נגד פעוטות. דווקא החוקים האלה עלולים להעמיד את ילדינו בסכנה גדולה, וראוי כי יבוצעו בתקנות תיקונים משמעותיים לפני יישומן.
חוק הפיקוח, למשל, הוא חוק נכון בכללותו, אך הוא חייב לכלול בתוכו מרכיב של מבדק פסיכולוגי והתנהגותי לצוות המעונות. כפי שהחוק מוודא את תקינות וכשירות המתקנים והמקום עצמו עבור הפעוטות, כך יש לבדוק את כשירות והתאמת הצוות במעונות, והעומד בראשם. לא כל מי שמחייך הוא אדם הראוי לעבוד עם פעוטות וילדים, וכך גם לא כל מי שעברו הפלילי נקי. לשם בדיקת התאמה, נדרש גורם מקצועי שיוודא שהצוות מסוגל לעבוד בסוג כזה של משרה.
הבעייתיות בחוק המצלמות גדולה אף יותר. למרות שהחוק מחייב הצבת מצלמות במעונות המונים שבעה פעוטות ומעלה, הוא כולל בתוכו איסורים והגבלות חוקיות על הפיקוח של ההורים. עד כמה שפיקוח ממשלתי על הטיפול בפעוטות הוא חשוב והכרחי, לעולם לא יהיה ניתן להתחרות עם יעילות ונחיצות הפיקוח של ההורים. להורים יש את האחריות הראשונית והמשמעותית ביותר על ילדיהם, גם אם הם מתירים לאדם אחר לטפל בהם. שומה עליהם לדאוג ולוודא באופן תמידי ומתמשך שילדיהם מטופלים במקום טוב.
אחד האמצעים לפיקוח הורי כזה הוא בדיקת צילומים במצלמות המותקנות בגן. עד כה, יכלו ההורים לבקש מבעלת הגן או ממנהלת הגן לצפות במצלמות בזמן אמת, וכך להפעיל פיקוח. אך החוק החדש כולל איסור על צפייה בזמן אמת, ולמעשה הופך את המצלמות לצילום במעגל סגור. החוק מנמק זאת בצורך לאזן בין מניעת ואיתור הפגיעה בפעוטות חסרי ישע ובין השמירה על כבודם ופרטיותם של הפעוטות, של אנשי הצוות במעון ושל כל אדם אחר הנמצא במעון. הזכות לפרטיות היא חשובה, אולם הזכות לא להיפגע פיזית ונפשית צריכה לגבור עליה.
אמירה זו מתחדדת כשמדובר בחסרי ישע כמו פעוטות, ילדים וקשישים. בגילים כאלה, האדם הוא לא ישות עצמאית באופן מלא, מכיוון שהוא תלוי באדם אחר ולא יכול לתפקד לבדו. האדם המשלים את אותה ישות חצי עצמאית הוא ההורה שלו, ועל כן הוא חייב לקבל גישה לצילומים, כאילו הוא עצמו נמצא במעון וחווה את מה שחווה ילדו.
את התקנות לשני החוקים האלה אסור להעביר, עד שהחורים המשמעותיים בהן יתוקנו. אם הן יאושרו, לא רק שילדינו לא יהיו בטוחים יותר, הם יהיו בטוחים פחות.