מחנה השלום אחוז תסכול מכך שמחולל ההסכם הוא נתניהו

ראש הממשלה בנימין נתניהו על הסכם השלום עם איחוד האמירויות. (צילום: איתי בית און/לעמ)

הראשון בשלושת הלאווים של ועידת ח'רטום בספטמבר 1967, שבה השתתפו מנהיגי שמונה מדינות ערביות, היה: "לא סולח" - לא שלום אמת. הסכמי השלום הקודמים היו רק במדרגת "סלאם". שלום קר. מצרים נגררה להסכם השלום בשיניים חשוקות, לאחר שכשלו כל מאמציה להשיב לעצמה את חצי האי סיני בכוח או בכפייה מדינית. היא הקפידה להשתמש במונח הטכני היבש "סלאם" ולא במילה שהשימוש בה נאסר בוועידת ח'רטום.

ההסכם עם ירדן - דומה שקירר את היחסים במקום לחממם, וברמה האידיאולוגית היה כואב יותר ממסירת סיני. ממלכת ירדן הוקמה בחטא בגדה המזרחית של ארץ ישראל, שלפי הצהרת בלפור והחלטת חבר הלאומים, הייתה חלק בלתי נפרד מהבית הלאומי היהודי. אומנם מנחם בגין הודיע כי לא ייזום מלחמה למימוש מפת האצ"ל ותנועת החרות, שלפיה ארץ ישראל השתרעה על שתי גדות הירדן, אך לא ויתר על הזכות. תמיכת הליכוד בהסכם השלום עם ירדן סתמה את הגולל, מבחינת יורשי ז'בוטינסקי, על התביעה המעשית לגדה המזרחית, המשתרעת על שלושה רבעים מארץ ישראל המנדטורית.

לעומת שני ההסכמים המרירים הללו, ההסכם עם איחוד האמירויות הוא שלום מתוק, שהתמורה לו הוא השלום שמקבלים.

בין דבר לחולירע
לו היו מכנסים את כל הפרשנים הפוליטיים בישראל לתחרות המצאת התרחישים המפתיעים בפוליטיקה הישראלית ומישהו מהם היה מעלה תסריט שלפיו ח"כ עפר שלח יקרא תיגר על מנהיגותו של יאיר לפיד, אין ספק שהתסריט הזה היה זוכה בנקל בתואר התסריט המופרך ביותר, שגם במחוזות ההזיה הפרועים ההיתכנות שלו היא בערך ברמה של תמר זנדברג ממפלגת ממרצ מודיעה שבבחירות הקרובות היא תתמודד ברשימה משותפת עם איתמר בן גביר.

בדרישתו לשנות את חוקת יש עתיד ולקיים פריימריז, מציב שלח את לפיד על קרני הדילמה ומאלץ אותו לבחור בין דבר לחולירע. יסרב - ייתפס כאנטי־דמוקרט. יסכים - יצטרך לקיים מפקד פתוח ולהתמודד בקרב קהל שרעיונית ואישית מעדיף את שלח. גם ביטאון מחנהו, "הארץ", שטרם סלח ללפיד על ביטול המינוי לעיתון, כבר החל לפמפם את המועמדות של שלח.

מבחינת נתניהו זו מתנת חג. הזרקור שעפר שלח כיוון אל חוקת יש עתיד, מבליט את העובדה שכיום בין המפלגות הגדולות רק הליכוד היא דמוקרטיה. יש עתיד היא מפלגה של שלטון יחיד, שאפילו מועצת רבנים אין לה. מבחינת לפיד, המרד של שלח הוא טלטלה שמזכירה לו את המרד של רון לוינטל באביו טומי לפיד, שהביא למפלתה של שינוי.

יש האומרים שהאופי הלא דמוקרטי של חוקת יש עתיד נובע מלקחי המרד ההוא. אבל אפילו לוינטל לא כיוון לראש. הוא הסתפק בהדחת יד ימינו אברהם פורז מהמקום השני. לפיד היה זה שפרש בתגובה לבחירת לוינטל במקום פורז. במובן זה, מעשהו של שלח מזכיר יותר את ידידו הקרוב ויד ימינו של יוליוס קיסר, שעל פי המחזה השייקספירי הצטרף לקושרים והתכבד בדקירה האחרונה, כשקיסר הנדהם זורק לחלל ההיסטוריה את המשפט המפורסם: הגם אתה, ברוטוס?

המחיר של הפקיד
התגובות להתפטרותו - או נכון יותר, להִתפּוּטרותו - של ראש אגף התקציבים שאול מרידור, החמיצו כמקובל אצלנו את העיקר והתמקדו בטפל. באישי ולא בעקרוני. במקום לצייד את הציבור בכלים לשפוט את המחלוקת הפוליטית, הכלכלית, האישית ובעיקר החוקתית שעל הפרק, להבין את מורכבות השאלות שהמשבר הציף - מתיישרים הצדדים הנצים לפי הפוזיציה והרווחים הפוליטיים הקטנים, האמיתיים או המדומים.  

נעשה סדר בסיטואציה. אגף התקציבים הוא הלב הפועם של הכלכלה הישראלית. שם נעשים השקלולים והאיזונים: מצד אחד, הצרכים של הביטחון, החינוך, הבריאות והפיתוח וגם דמי קיום לאלה שקרסו במשבר. מצד שני, מונחת על כף המאזניים היכולת של המשק לגייס משאבים למימון ההוצאות האלה. האוצר אינו כספומט. מקור הכסף הוא מס על ההכנסה, רכוש ופעילות כלכלית (מע"מ) או הלוואות מבית וממקורות חוץ, שהדורות הבאים ייאלצו להחזיר.

מבקריו האשימו את מרידור בכך שהוא מתנהג כקופאי, ודרשו ראש גדול באגף התקציבים. הביקורת אינה במקומה, לפחות בחלקה. ראש אגף תקציבים ראוי לשמו לא יראה גנאי בתואר קופאי. להפך, אגף התקציבים, בראש ובראשונה, צריך לדאוג לשלמות הסכרים ולכך שלא ייפרצו. כמו שומרי החומה המגינים על הציוויליזציה בסדרת המופת "משחקי הכס", כך אגף התקציבים הוא בראש ובראשונה סיירת מטכ"ל המגינה על הקופה, ורק אחר כך מקדם פרויקטים לאומיים צופים פני עתיד.

בשנים 1996־1999 כיהנתי כממלא מקום יו"ר ועדת הכספים ומרכז הקואליציה בוועדה. לא פעם מצאתי את עצמי מגבה את אנשי האגף נוכח דרישות פופוליסטיות שהועלו בוועדה. התרשמתי מרוח היחידה של אנשי האגף וקנאותם לכספי הציבור, וגם מאווירת השליחות ומהתנהלותם הספרטנית מצניעת הלכת. באותן שנים, למשל, הושלם תהליך התקנת המזגנים בכל משרדי הממשלה. אנשי אגף התקציבים העמידו את משרדם אחרון בתור.

מאז ועד היום זרם הרבה אוויר בצינורות המיזוג, אבל האגף נותר עם אותו דנ"א. לכן, לו היה תומך בהרחבה תקציבית מאסיבית - היה מתכחש לטבע שלו. ציפייה מראש אגף תקציבים לפזר כספים, משולה לציפייה מסנגור שלנוכח הטענות שהציגה התביעה - יודיע על תמיכתו בהרשעת מרשו.

חבל רק שלקראת סוף דרכו באגף בעט מרידור בדלי בצורה חסרת אחריות. מכתבו מתאמץ לחולל את כל מה שהזהיר מפניו. אם בעקבות זאת יירד דירוג האשראי של ישראל, מי שישלמו את המחיר יהיו השכבות החלשות, הפרויקטים הלאומיים, החינוך, הבריאות והביטחון.

מרידור הינו פקיד ממשלתי. הוא לא משלם מחיר פוליטי על נזק שייגרם בגינו. ומה שחמור יותר, בעתיד הוא עוד עלול לזכות בדיווידנדים פוליטיים בגין האדמה החרוכה שהוא יותיר אחריו.