"קשה היה למשה עם בני ישראל במדבר", אמרה לי רעייתי באחד הימים, וצריך להוסיף: "בימים ההם, בזמן הזה". כידוע, כשמשה ירד מההר, מצא את העם עובד לעגל הזהב ומפנה לו גב. זה היה דור המדבר, ולפעמים דומה שגם אנחנו עדיין דור המדבר. אם לדור ההוא היה עגל זהב אחד, לנו יש עדר שלם - למפגינים בכיכרות, לבעלי האולמות, לאמנים, לעצמאים, לבעלי העסקים - הרשימה ארוכה. לא שהטענות אינן מוצדקות, לפחות בחלקן, או שהמצוקות אינן אמיתיות, לפחות בחלקן, אך כשכל פלח באוכלוסייה רואה רק את עצמו, ברור שהסך הכל איננו יכול להיות שלם, וכשכך, גם הפתרונות לא יהיו שלמים.
ימים נוראים אלה, במלוא מובן המילה, הם זמן לחשבון נפש אישי, מצפוני ולאומי, גם של המסיתים והמוסתים, ואפשר ללמוד דווקא מתושבי שדרות ועוטף עזה מה זו אחריות לאומית וחוסן לאומי. כדי לא לפגוע ברגשות של איש לא אנקוב בזהויות, אבל אחוזי ההידבקות מדברים בעד עצמם, ואולי הסיבה היא, כפי שנכתב בעיתון זה לפני שבועות אחדים, שלפחות חלק מקבוצות האוכלוסייה האלה חי במדינה, אך איננו רואה עצמו באמת חלק ממנה, ולא רק בימי קורונה. ולא רק הם; כפי שאמר פרופ' לוי, מנכ"ל משרד הבריאות, על ההפגנות: "זאת הדרך להדבקה", ופרופ' גמזו הוסיף: "הפגנות בלפור מעניקות לגיטימציה להתקהלויות אסורות", וראשת שירותי בריאות הציבור: "ההפגנות פוגעות בעם".
במצב הנוכחי אין הצדקה מוסרית ואולי אף משפטית לאפשר הפגנות פוליטיות ולאסור תפילות בבתי כנסת ואפילו התקהלויות במסעדות. בברלין העירייה הציבה אלפי שוטרים ברחובות כדי לאכוף את האיסור על הפגנות מחאה נגד הצעדים לבלימת נגיף קורונה. עיריית ברלין הסוציאל־דמוקרטית לא פחות דמוקרטית ממדינת ישראל או ממערכת המשפט שלה, אך היא החליטה שטובת הציבור קודמת. יש דמיון מסוים בין הפגנות בלפור להפגנות בברלין: בשתיהן קיים גרעין קשה.
אצלנו - אנרכיסטים, שמאל קיצוני ושונאי ראש הממשלה, שנקבצים סביבו בעלי אינטרסים שונים, ושם - ימין קיצוני וגזעני ששונא את הקנצלרית מרקל. גם שם וגם פה יש תופעות של גסות רוח לשמה ושל נספחים שחוברים להפגנות. בברלין אלו חסידי הארי קרישנה, ובירושלים חסידי ברסלב. מדוע בברלין נותנים למשטרה לאכוף את ההגבלות, ובישראל לא? פרופ' גמזו מכנה זאת "מלחמה", ואילו הייתה אחריות לאומית אמיתית, כל השרים וחברי הכנסת, כולל מהאופוזיציה, היו צריכים להטות שכם במאבק באיום המשותף, אך נראה שרבים מהם מעדיפים לעשות מזה פוליטיקה.
בתחילה, המערכה נגד המגיפה אכן התנהלה למופת, אך אחר כך, כשהממשלה נחפזה להתיר את הרסן, חלקים גדולים בציבור פירשו זאת כאילו השיא כבר מאחורינו, ואפשר לחזור לחיים רגילים כבימים ימימה. רק שלא. עכשיו יש לנו הזדמנות שנייה, עוד אחת אולי לא תהיה, או שניאלץ להרים ידיים — ולהרים ידיים לא מתאים לאופי הישראלי. פרופ' גמזו נבחר כפרויקטור קורונה, בתחילה אפילו רצו לקרוא לזה "צאר", כלומר שליט כל יכול, אך דומה שגורמים שונים עושים כמיטב יכולתם לכרסם בסמכויותיו, והתוצאות כתובות על הקיר. גמזו נהנה מתמיכתו המלאה של ראש הממשלה, ויש מי שסבור, כנראה, שאם יפגעו במעמדו של גמזו - יפגעו גם במעמדו של נתניהו. כלומר, הכל פוליטיקה.
אינני רופא או מדען, וכמו רוב עם ישראל, העיתונאים המקטרים ושדרני ושדרניות הטלוויזיה עם עיקומי הפה האירוניים וחברי הכנסת שמחפשים כותרת — אין לי מושג ירוק מהן הסיבות להתפרצות המגיפה וכיצד לצאת ממנה במינימום פגיעות מבחינה בריאותית וכלכלית. יש מי שמציעים לחקות את המודל הגרמני, אך לא בטוח אם הבירוקרטיסטאן הישראלי יאפשר זאת. אחרים מציעים את המודל השוודי, אך כדאי לזכור שזה מבוסס על הנוסחה "כלכלה שווה סיכון חיי אדם" - משוואה שאיננה מתיישבת גם עם המוסר היהודי. אינני יודע אם הסגר המחורר הנוכחי הוא התשובה או שמא יש לנקוט דרכים אחרות או נוספות.
אך מה שברור הוא שעל הממשלה לשכנע את הציבור שהיא פועלת על פי מדיניות ברורה ושכשזה יידרש, תוכל להתאים את עצמה לנסיבות המשתנות, לטוב או חלילה לרע, של המגיפה. לישראל יש אחת ממערכות הבריאות הטובות בעולם, ואם הציבור או מנהיגיו לא יכשילו אותה, היא תוכל להצליח במשימה הלאומית הזאת. עם כל המכשולים שבדרך, החיסונים יגיעו, אם לא מחר אז מחרתיים, אבל עד אז צריך לשמור את הראש מעל למים.