הדבקה חיובית: שכל אחד ייקח אחריות ויקפיד על מרחק ועטיית מסיכה

הטוויטר געש כשיועצי התקשורת של נתניהו תועדו כשהם מפירים בידוד, ובצדק. להנהגה שהפרה את ההנחיות של עצמה בגל הראשון, אין כוונה לקחת אחריות גם בגל השני. אפשר להבין את פקיעת העצבים נוכח הממשלה המנותקת ביותר שאי פעם כיהנה פה, ומצד שני - כשבתי החולים כבר קרובים למצב של אי־ספיקה, והקורונה נמצאת בכל מקום, זה לא ממש יעזור אם נתעצבן.

אחד הצייצנים המוצלחים (רשף שי) סיכם את זה יפה: מותר להשתין מהמקפצה, אבל רק למרחק של קילומטר. או במילים קצת יותר פרגמטיות: ההנהגה אינה מצליחה לגרום לאנשים למלא אחר ההנחיות משום שהיא לא עוסקת בזה. לא באמת. אם בראש סדרי העדיפויות הייתה עומדת המלחמה בקורונה, היינו מוצפים מכל עבר במסר מאוד ברור, ברוח הסרטונים שמפיץ לאחרונה נפתלי בנט, היחיד שמראה יכולות מעשיות מבין 120 ברברנים.

אם כולנו נקפיד ללכת עם מסיכה, אבל על האף והפה ולא על הסנטר או המצח או הזרוע, בתוך שישה שבועות אין בישראל קורונה. הנה לכם הוראה פשוטה ויעד ברור שניתן להגיע אליו, אם רוצים.

זה לא שבנט הוא כזה גאון, פשוט אכפת לו ממיגור הקורונה יותר מכל דבר אחר. אצל השאר זה לא כך. למפגינים בבלפור יותר חשוב להראות שהם לא יישברו עד שנתניהו ילך. לחרדים יותר חשוב לרקוד באקסטזה עבור רבנו או להתפלל, אולי כי עם נבחרי ציבור כאלה, באמת עדיף להאמין במשהו אחר.

לכחול־לבן יותר חשוב לשמר את הקואליציה עבור שביב התקווה שמתישהו הליכוד יכבד את ההסכם הקואליציוני, וגנץ יהפוך לראש ממשלה. לנתניהו חשוב יותר להשאיר מורשת ולהשליך מעליו את האשמה בכישלון ניהול הקורונה, ולכן הוא מצדד ביוזמתם של יועציו לצלם מפגינים הזויים במיוחד, כדי להפיץ אחר כך סרטונים ברשתות החברתיות ו"להוכיח" שכל מה שקורה כאן אינו אשמתו, כמו תמיד.

סדרי העדיפויות האמיתיים מוכחשים, כמובן, כי אמת היא לפראיירים. אבל האמת מתבהרת שוב ושוב לא מתוך המילים הריקות, כי אם מתוך המעשים. מכחול־לבן לא שומעים אותה, אולי כי קשה לדבר כשמתנשפים מתחת לאלונקה שיותר ויותר חולים קשים מועמסים עליה מדי יום. מהליכוד, לעומת זאת, שולחים את מיקי זוהר לבלבל לציבור את המוח ולהשתלח במראיינים או במפגינים, או ביפעת שאשא־ביטון, ואלה הם פני המלחמה בקורונה. פלא שאנחנו לא מנצחים?

קשה לקבל את האמת הזו, אבל כדאי לכל אזרח שחס על בריאותו להפנים אותה למרות הכעס המוצדק. אין מה לצפות למשהו אחר - אלה הם פני ההנהגה. גם הרב הראשי כבר הודיע לנתניהו שאם יורה על סגירת בתי כנסת, לא יצייתו להוראה. האשראי של ההנהגה הזו נגמר גם משותפיה הטבעיים, ולכן כל מה שנותר לה הוא להאשים מישהו אחר במחדלים.

ומה אמורים לעשות אזרחים שרוצים לשמור על בריאותם גם במציאות ההזויה הזו? לבנות על עקרון ההדבקה. כמו שאנחנו נוטים לצפצף כשאנחנו רואים אחרים מצפצפים, זה עובד גם הפוך. אנחנו נותנים זה לזה לגיטימציה, אז שכל אחד ייקח אחריות על עצמו ועל משפחתו, ויקפיד על מרחק שני מטרים ועטייה רצינית של מסיכה.

כשכולם משתינים מהמקפצה בעודם מטיפים זה לזה שלא להשתין פנימה, קורה משהו לא טוב למי הבריכה. רק כשכל אחד אחראי על התנהגותו בידיעה שהוא משפיע באמצעותה גם על אחרים, קורה משהו אחר. אנחנו מדביקים זה את זה בנגיף ובאווירה הציבורית, אבל יש גם הדבקה חיובית. וכן, במקרה שלנו, זה לא מזיק אם גם אלוהים עוזר.