בשבועות האחרונים הפכה פורטלנד שבאורגון לסמן הקיצוני של הפורענות שפוקדת את ארצות הברית מאז הריגתו בידי שוטר לבן של האזרח השחור ג'ורג' פלויד, המשמשת לגורמים פוליטיים שונים כאמתלה להפגנות, חלקן אלימות, נגד שערוריות הגזענות. אך ההפגנות מתקיימות גם ממניעים פוליטיים נגד החוק והסדר ובאופן כללי נגד אורח החיים האמריקאי. לארצות הברית היסטוריה ארוכה של התנגשויות פוליטיות וחברתיות, חלקן אלימות. כבר בשנים הראשונות לייסודה, המחלוקות בין מפלגות הפדרליסטים והרפובליקנים הובילו לאלימות ברחובות ניו יורק ובמקומות אחרים, והיה אפילו חשש להישרדותה של המדינה. מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום, כ־85 שנים יותר מאוחר, הביאה כמעט לפירוקה.
היו אירועים אלימים נוספים, על רקעים שונים, לרבות התפרצויות גזעניות בדרום ובצפון, אבל דומה שמה שמתרחש עכשיו, כולל ניסיונות פריצה לבנייני הממשל במדינות אחדות, עלול לקבוע שיאים חדשים, אם עדיין לא מבחינת הממדים ומספר הקורבנות, אז מבחינת ההשלכות האפשריות על לכידות העם האמריקאי ואופייה של ארצות הברית כמדינה וכחברה. משרד המשפטים האמריקאי הגדיר את פורטלנד "תחום שיפוט אנרכיסטי", והאלימות הגוברת בין קבוצות שמאל קיצוניות לקבוצות ימין קיצוניות מאמתת את ההגדרה הזאת.
אחד מנציגי "הליגה נגד השמצה" אמר באחרונה שהמצב בפורטלנד הגיע לרמות של ה"תרחיש הגרוע ביותר" שמשפיע בבירור גם על המצב במקומות אחרים, ועובד בכיר לשעבר במשרד לביטחון המולדת ציין שהפצת התמונות האלימות מפורטלנד בפייסבוק וברשתות חברתיות אחרות מתדלקת את האלימות גם במקומות אחרים, "כפי שתמונות שהופצו בידי דאע"ש גרמו לצעירים בארצות שונות להתגייס לשורותיו". משקיף אחר התבטא: "מלחמת האזרחים כבר כאן".
גופים בשמאל הקיצוני כגון ארגון "אנטיפא" מפיצים באמצעות הרשתות החברתיות מסר ש"התפרעויות ומעשי ביזה הם פעולות לגיטימיות בסיסיות במחאה ציבורית", ואילו קבוצה בימין הקיצוני המכנה עצמה "תפילה פטריוטית" ששה אלי עימות אלים עם קבוצות השמאל. המצב מחריף כתוצאה ישירה מכך שמושל אורגון הדמוקרטי, ראש העיר וגורמים אחרים הממונים על הסדר הציבורי נמנעו עד עכשיו, בעיקר מסיבות פוליטיות, מלאכוף את החוק או להסתייע במשמר הלאומי. זו עדיין לא מלחמת אזרחים, למרות מה שנאמר, אבל המצב מעורר סימני שאלה לגבי יכולתה של ארצות הברית להתמודד עם הבעיות שנשקפות לה, בין אם ייבחר ביידן ובין אם טראמפ.
ירושלים ותל אביב לשמחתנו אינן פורטלנד, וישראל איננה ארצות הברית - עד כה הייתה בעיקר אלימות מילולית, אבל עכשיו יש גם פיזית, גם נגד שוטרים, וחבל. קיימים קווי דמיון מסוימים. כפי ששם יש למהומות אופי פוליטי ברור, כך גם להפגנות בכיכר פריז, בכיכר הבימה וברחבי הארץ. כפי ששם זה מרד נגד הכללים הנהוגים בחברה דמוקרטית, לרבות ההתמקדות בטראמפ בהתקפות השמאל ובהתקפות הנגד של הימין, כך ההפגנות הפוליטיות בישראל הן התעמרות באושיות המדינה והדמוקרטיה, כשבנימין נתניהו מהווה מוקד לניגוח מצד השמאל הקיצוני והאנרכיסטי, וגורם מדרבן ומאחד בצד האחר.
בשני המקומות מפירים הגבלות קורונה במצח נחושה, ולפגיעה הזאת באחדות העם עלולות להיות השלכות גם במבחנים אחרים, כולל ביטחוניים. באמריקה רוב הציבור איננו מעורב בנעשה אך חסר אונים מול המתרחש, וגם אצלנו אחוז קטן ומגויס באוכלוסייה מכתיב לרוב הציבור את סדר היום. וכפי ששם החוק והסדר אינם נאכפים, גם אצלנו אינטרסים פוליטיים, גם בחלק מהקואליציה, מנסים להקשות על המשטרה לאכוף את החוק והסדר, הן בכיכרות והן במגזר החרדי, בעיקר בקרב החסידויות השונות. ההפגנות, לא פעם תוך ביזוי סמלי המדינה והעלבת חיילים ושוטרים במילוי תפקידם, אינן מתיישבות עם העקרונות היסודיים של חופש הביטוי וההתקהלות כפי שנקבעו, בין היתר, על ידי האבות המייסדים של ארצות הברית ועל בסיס תורתם של הוגי דעות ליברליים בולטים בעולם — ובחוק הישראלי.
אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הוא אכן שמירת זכויות המיעוט מול הרוב, אבל בשום מקום לא כתוב שזכות זו כוללת החזקת הרוב כבני ערובה לקידום אינטרסים פוליטיים של המיעוט. בשוודיה, גם היא מדינה דמוקרטית נאורה, הפגנות בתקופת הקורונה אסורות על פי החוק. באיטליה, שהצליחה יותר ממדינות אחרות בבלימת הקורונה, החלטות הממשלה מהירות וסופיות ואינן זקוקות לאישור הפרלמנט. האם המצב באמריקה חסר תקנה? את זאת לא נדע במהרה, אך בישראל אפשר לתקנו, אם הדמוקרטיה תדע להגן על עצמה באמצעות הכלים שהחוק העניק לה.