קו ישר מחבר בין המאבק של החרדים נגד גיוסם לצה”ל לבין הבדלנות ואי־הסולידריות שבהן נוהגים חלקם במלחמה בקורונה. התנגדות לשירות חובה הפכה מזמן לדגל של המפלגות החרדיות. סוגיית השוויון בנטל משמשת זה שנים דבק קואליציוני מחד, ומאידך קטליזטור לפירוק ממשלות. בד בבד מבקשים הפוליטיקאים החרדים לשכנע שהאברכים בישיבות “נהרגים באוהלה של תורה” ונושאים בעול הרוחני למען כלל ישראל. בא נגיף קורונה והוכיח (למי שהיה זקוק להוכחה) שרבים מהם לא רואים בעיניים את החברה הישראלית.
משהו לא טוב עובר על החברה החרדית. אם בגל הראשון של הקורונה היה נדמה שכולנו בסירה אחת, הגיע הגל השני שבו חסידויות, אדמו”רים חשובים ורבנים בכירים עשו שבת לעצמם, לעתים בגיבוי פוליטי ולעתים בלעדיו. הלוויה ההמונית של האדמו”ר מפיטסבורג באשדוד, תוך הפרה של כל כללי הריחוק החברתי, היא דוגמה להתעלמות שנוקטים החסידים מחוקיה ומסמכויותיה של המדינה כריבון. קדמו לה טיסת הקורונה מניו יורק בפסח, שכמה מנוסעיה גילו בדיעבד שעל המטוס היו חולים מאומתים. על הרצף הזה נמצא גם הלחץ לאפשר טיסות לאומן בראש השנה, פתיחת בתי הכנסת ביום הכיפורים וההתנגדות של מנהיגים רוחניים לסגירת תלמודי התורה (הרב קנייבסקי בגל הראשון). יתר על כן, יש עדויות לכך שפלגים במגזר נדבקים בכוונה כדי להגיע ל”חיסון עדר”. ככה בדיוק נראית אנרכיה.
ייאמר מיד: המגזר החרדי איננו עשוי מקשה אחת, והכללות מטבען עלולות לעשות עוול. עם זה, לא מדובר בקבוצות שוליים, אלא בחסידויות גדולות ומרכזיות כמו בעלז שחגגה בירושלים חתונת ענק לפני כמה שבועות, ויז’ניץ שחגגה חתונה בחיפה וערכה טיש גדול במוצאי יום הכיפורים בבני ברק, שלא לדבר על ההדבקה ההמונית בתפילות ראש השנה בחסידות גור. לשם ההגינות ולצד התמונות האלה, אסור לשכוח שלא מעט אזרחים חרדים מקפידים על הנחיות הקורונה, משתתפים בשוק העבודה, משלמים מסים כחוק, משרתים בצבא והם חלק מהפסיפס של החברה הישראלית. אבל קשה להתווכח עם הנתונים: שיעור הנדבקים בקורונה בחברה החרדית גדול לאין שיעור מחלקם היחסי באוכלוסייה.
ההשוואה הפופוליסטית בין התפילות בבתי הכנסת להפגנות, והשיח הנשען על “וואטאבאוטיזם” הובילו להפקרות מוחלטת ולזינוק בתחלואה. גם בעיצומה של המגיפה, שלא יודעת גבולות, הפוליטיקה ניצחה את השכל הישר. מי שעוקב אחרי המערכת הפוליטית בישראל לא יכול להיות מופתע. שיקולים פוליטיים התערבבו עם רצון כן להתחשב בצרכים המיוחדים של החרדים והובילו לכניעה ההיסטורית של ממשלות ישראל לדורותיהן לדרישותיהם. נציגיהם בכנסת ידעו למנף את כוחם כדי לשחרר את בחורי הישיבות משירות ולכפות בחוק נורמות שחלקים רחבים בחברה הישראלית לא חפצים בהן בתחום המעמד האישי, כשרות, חמץ, תחבורה ציבורית בשבת ועוד. הצפצוף הבוטה והמתריס על הכללים והחוקים בתקופת הקורונה מבטאים זלזול שהציבור הכללי מתקשה להכיל.
לפני שטוענים שמדובר בדעות קדומות וסטריאוטיפים, חשוב להבהיר שהביקורת על הנעשה במגזר החרדי מורכבת ובשום אופן לא נובעת משנאת חרדים. אבל יש להכיר בכך שהחברה הישראלית לא תוכל לאורך זמן לשאת על גבה קהילות המתנגדות מסיבות אידיאולוגיות לשוויון בנטל הכלכלי, הבריאותי והצבאי כאחד. הנתונים מדברים בעד עצמם, הערים החרדיות הן מהעניות ביותר, שיעור התעסוקה נמוך ובהתאמה גם כושר ההשתכרות ותשלום המסים. התחלואה הרחבה חידדה את התובנה שבישראל הקטנה קבוצות אוכלוסייה שונות לא יכולות לחיות בבדלנות מזהרת מאחורי חומות ובקנטונים נפרדים. המציאות של מדינה בתוך מדינה משרתת אולי כמה פוליטיקאים בעלי אינטרסים צרים, אבל גובה מחיר כבד מאזרחי המדינה כולם. בבוקר שאחרי הקורונה לא יהיה מנוס מחוזה חדש בין החרדים לבין החברה הישראלית. מלאכת הניסוח צריכה להתחיל כבר עכשיו.