אינני עוקב בשקידה אחרי הנעשה בממלכת הכדורגל הישראלית, כך שגם שמו של אייל ברקוביץ' לא אמר לי הרבה עד שעשה כותרות וכינה את הליכוד "ארגון פשע", מה שהופך את למעלה מ־1.3 מיליון חברי ובוחרי המפלגה לתומכי "ארגון פשע". אומנם זה רק קצף על המים, והוא היה יכול להתנצל, אך כפי שגולדה מאיר אמרה לאדם שבא להתנצל על משהו: "אתה לא כל כך חשוב שיהיה לי אכפת ממך".
לברקוביץ' יש זכות כמו לכל אדם אחר להביע את דעתו, אך ברור שאינו יכול להתמנות למאמן נבחרת הכדורגל הלאומית של ישראל, שכשמה כן היא: לאומית, כלומר לא רק ספורטיבית אלא נציגת מדינת ישראל כולה. גם מבחינתו זה יהיה בלתי סביר שהרי ייתכן כי אחדים משחקני הנבחרת ובוודאי חלק מאוהדיה נמנים עם אותם תומכי "ארגון פשע" שהוא כה מואס בו. דבריו מעידים על הזלזול בדמוקרטיה וההתנשאות הנהוגה בחלקים מהציבור כלפי חלקים אחרים, והתבטאויות מהסוג הזה הן גם הסיבה לעובדה, כפי שקבע המכון הישראלי לדמוקרטיה, ש־70% מהציבור סבורים שמתנהל מסע הסתה נגד בנימין נתניהו.
כדאי להזכיר לברקוביץ' ולדומיו שמי שעמד בראש "ארגון הפשע" הזה בראשיתו הביא לשלום עם מצרים; שמי שבא אחריו יזם את המהלכים לשלום עם ירדן ויצר את התנאים לעלייתם ארצה של מיליון יוצאי ברית המועצות לשעבר; ושממלא התפקיד הנוכחי, אחרי שהבטיח את מקומה של כלכלת ישראל, שבעבר הייתה לא רחוקה מזו של עולם שלישי, עם הכלכלות המובילות בעולם, ביצר את מעמדה המדיני וביטחונה וקידם את השלום עם העולם הערבי יותר מכל קודמיו.
יש מי שאומרים: "כן, אבל זו לא אותה מפלגת הליכוד שהייתה". בוודאי שזו איננה אותה הליכוד, כמו שגם מפלגות אחרות, אם שרדו, אינן אותן מפלגות. מפלגה חייבת להתאים את עצמה לנסיבות ולתנאים משתנים. גם המדינה אינה אותה מדינה, כדברי הפילוסוף היווני הרקליטוס: "שום אדם איננו חוצה את אותו הנהר יותר מפעם אחת, שכן אין זה אותו נהר ואין זה אותו אדם". גם אני אינני תמיד מתגאה בחברי הכנסת והייתי מעדיף, למשל, שיו"ר הקואליציה הנמרץ יהיה קצת פחות "נמרץ" בהתבטאויותיו.
אני גם מצר על כך ששיטת הפריימריז בליכוד, שהיא חיובית כשלעצמה, יצרה לעתים מוקדי כוח בלתי ראויים ושחיתויות. צר לי על חוסר הפעילות בסניפים ועל היעלמם של הגופים הפנימיים שעסקו בחשיבה ובגיבוש רעיוני ופוליטי. גם אינני אוהב את ההתנצחויות הבלתי פוסקות בין כמה מהשרים וחברי הכנסת כדי לקדם, כביכול, את מעמדם (בפועל זה פוגע גם בהם וגם במפלגתם). הליכוד אינה מפלגה מושלמת, כפי ששום מפלגה פוליטית בארץ או בעולם איננה מושלמת במונחים אלטרואיסטיים או פילוסופיים, בין היתר מפני שלחיים הפוליטיים יש חוקים משלהם, ומטרתם של פוליטיקאים היא לא רק אידיאולוגית, אלא גם להבטיח את שרידותם במערכת הפוליטית.
יכלה להתעורר שאלה אם דרכה של הליכוד כיום תמיד משקפת נאמנה את כוונות מייסדיה. הליכוד היא ביסודו של דבר מפלגת מרכז־ימין, או כפי שנאמר בזמן היווסדה, לאומית־ליברלית, והבייס העיקרי שלה איננו המתנחלים, אלא חלקים גדולים בפריפריה ובמעמד הביניים העירוני והכפרי. זאת הייתה המגמה ב־1973 כשאריאל שרון, יגאל הורביץ ואני ישבנו בבית קפה בצפון תל אביב ושרטטנו את הקווים להקמת הגוף הפוליטי החדש שייקרא לימים "הליכוד", ושמנחם בגין יעמוד בראשו. גם נתניהו, במעשיו ובהשקפת עולמו, הוא איש מרכז־ימין.
מבחינות מסוימות, הליכוד סיגלה לעצמה את דרכה השלטונית של מפא"י; בן גוריון, החכם מכל מנהיג, חתר להעמיד את מפלגתו במרכז המפה הפוליטית והבין שרק מהמרכז ניתן לשלוט, ולשם כך דאג שלימינה תתייצב תנועה ימנית, "חרות", שלגבי קיצוניותה, כביכול, אהב להגזים בדרכים מדרכים שונות, ולשמאלה "מפ"ם" עם הסגידה ל"שמש העמים" סטלין. כדי לייצב את שלטונו, כרת ברית היסטורית עם הדתיים. גם הליכוד נחלה הצלחה בדרך הזאת: היא השילה מעצמה את הקצוות הימניים הקיצוניים, וכמו מפא"י בזמנה, הבינה שבלעדי ברית אסטרטגית עם המחנה הדתי לא תוכל לקדם את יעדיה המדיניים, הביטחוניים והכלכליים. רק שבניגוד לציבור הדתי־לאומי דאז, שנהג באחריות ובממלכתיות, חלק מהחרדים ונציגיהם היום עושים את ההפך, ובכך פוגעים הן בשותפיהם הבכירים והן בהצדקתה העקרונית של הברית הזאת.