מספרים שכאשר שמשון הגיבור, דמות מקראית מסקרנת במיוחד, ביקש לנקום בפלשתים, הוא לכד 300 שועלים, חיבר לפידים לזנבותיהם והבעיר באמצעותם את השדות של יריביו. בישראל העכשווית לא קרו דברים דומים, אבל מה שעשו שופטים בבית המשפט העליון, ובראשם אהרן ברק, היה לא פחות יעיל.
הם לא הבעירו אש; הם עשו דברים הרבה יותר חמורים לתפיסתי. הם הפכו, לטעמי, את מערכת המשפט כולה, על כל אגפיה, למגרש גרוטאות אחד גדול. אין כמעט חוק שהם לא סירסו – וזרקו אותו לשם. אין כמעט החלטה מנהלית/שלטונית שהם לא גרמו לה להיות חסרת שיניים; למעשה, גרוטאה. אין כמעט נבחר ציבור שהם לא הפכו לטוטאל לוס.
אני עוקב אחר המהלכים הללו מאז תחילתם. התבוננתי בדרך שבה התקבל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וידעתי מיד שהקריסה של מערכת אכיפת החוק, שהתקיימה ברוב פאר והדר במשך עשרות שנים, עומדת בפתח. היא לא תהיה מהירה, אבל היא תקרה. שלושה חודשים בלבד לפני הבחירות שהתקיימו ב־1992 נעשה המחטף. מחוץ לבניין הכנסת סערה מערכת הבחירות, אבל לדן מרידור, אז שר המשפטים, אצה הדרך. מישהו נשף בעורפו.
קראתי שוב ושוב את פרטי כל הדיון ומצאתי שרק חבר כנסת אחד, מיכאל איתן, עמד על האסון המשפטי העומד להתרגש ולבוא אם יתקבל החוק. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, ואף אחד לא ממש תמך בקריאות הביניים שלו. חברי הכנסת המנומנמים מיעטו בשאלות. יו”ר הישיבה ביקש להרגיע את חבר הכנסת הסורר תוך שהוא מבטיח לו שאין כל כוונה להעביר סמכויות ליושבים בגבעת רם.
ודוק: החוק נוסח בהשראת אהרן ברק. אני עוד זוכר שבדיון מסוים, בעת שהופעתי בפניו, הוא אמר לי שכדאי לדחות את הדיון עד שהחוק יעבור בכנסת. הוא בהחלט נשמע כמי שיודע על מה הוא מדבר; ואני ידעתי כבר אז שבעתיד הוא יהיה מעורב בניסוחם של עוד סעיפי חוק.
ואז הכל קרה. נדמה שברק הפך את בג”ץ למגרש המשחקים הפרטי שלו ושל חבריו לכס המשפט. הוא הכריז על תחילתה של מהפכה חוקתית, ביטוי שהוא טבע באחד ממאמריו, והחל בעיצוב מחדש של כל המערכת הציבורית. הוא בנה לעצמו כמה מכשירים משפטיים שאף לא אחד מהם מעוגן בחוק כלשהו – ויצא לדרך. שערי בית המשפט נפרצו לרווחה.
תחילה, הכל נעשה באורח מינורי. הפוליטיקאים, נבחרי הציבור, כמעט לא הרגישו במהפך המתחולל מעל ראשיהם כמו חרב מתהפכת. אבל הדברים קרו. ההתערבות בעבודת הכנסת, אם הייתה כזאת, הייתה בשוליים. גם הפגיעה במעשי החקיקה של בית המחוקקים כמעט לא הורגשה. הכל נעשה כמו בהתגנבות יחידים. מושגים כמו “סבירות” או “מידתיות” עוד לא שלטו בכיפה. ביטויים כמו “מניעות משפטית” או “נבצרות מהותית” טרם נבראו.
מלוא כל הארץ משפט, קבע ברק, אבל בתחילת הדרך רק בודדים הלכו בדרכו. רוב השופטים, מישאל חשין או מנחם אלון לדוגמה, לא ראו עין בעין עם ברק את מעשיו. גם נשיאים לשעבר של בית המשפט, כמו משה לנדוי ומאיר שמגר, לא אהבו את דרכו של ברק; אבל ברק, בעורמה רבה ובנחישות אין קץ, שעט קדימה. הוא רצה בשליטה מלאה על כל המערכות האחרות. הוא רצה אותן שבורות. רצוצות. מפוחדות. כנועות.
וכך הגענו עד הלום. חברי הכנסת מקבלים החלטה, ומיד נמצאים מי שפונים לבג”ץ בדרישה לבטלה. ואין דבר שהשופטים אינם מבינים בו. ידם בכל - והם רומסים ברגל גסה כל נורמה שפעם הייתה חלק מנכסי צאן הברזל של כולנו. ונבחרי הציבור, חיל ורעדה אוחזים בהם.