הסכם השלום המתגבש עם סודן הוא סימן דרך נוסף בהרחבת קשריה המדיניים של ישראל בעולם בכלל ובאזור המזרח־תיכוני והאפריקאי בפרט. כמו ההסכמים הקודמים עם איחוד האמירויות ובחריין, גם ההסכם החדש מבוסס על אינטרסים משותפים, ומבחינת חרטום, על כך שנרמול יחסים עם ישראל הוא המפתח לשחרור מנעול הסנקציות האמריקאיות. מבחינת ישראל יש גם שיקול אסטרטגי: עם ההסכם עם סודן, ששוכנת לחופי ים סוף, מתווסף נדבך נוסף להבטחת חופש השיט לנמל אילת.
ההסכם עם חרטום וההסכמים עם מדינות נוספות שנרמז עליהן, מאשרים בעליל את צדקת האסטרטגיה המדינית של בנימין נתניהו שלפיה הנושא הפלסטיני איננו תנאי מוקדם לשלום בין ישראל למדינות ערב, אלא להפך; ששלום עם העולם הערבי הפרגמטי עשוי לקדם גם הסדרים עם הפלסטינים, כפי שאמר לאחרונה טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר ונציג הרביעייה למזרח התיכון: "בניגוד לתפיסה הכושלת שתחילה על ישראל והפלסטינים לנהל משא ומתן לשלום, ואחר כך גם אחרים יצטרפו אליהם, יש ליצור ראשית שלום בין ישראל לעמי ערב ולשלב בכך את הפלסטינים". התהליכים האלה לא היו יכולים להתמצות בלעדי התפקיד שממשל טראמפ והיחסים הקרובים בינו לבין ממשלת ישראל מילאו בהם. יש לקוות שגם אם יתחלף השלטון בוושינגטון, האינטרס האמריקאי יכתיב את המשכם.
ההישג הנוכחי איננו מאפיל על העובדה שגם ראשי ממשלה ישראלים קודמים עשו מאמצים ניכרים, חלקם מוצלחים, לקידום השלום, כמו מנחם בגין בשלום עם מצרים ויצחק שמיר בהשקת התהליך לשלום עם ירדן שהגיע למיצויו בכהונת יצחק רבין. אך רוב הניסיונות האחרים, כולל הסכמי אוסלו, העלו חרס, לא בגלל חוסר גמישות או היעדר רצון טוב בצד הישראלי, אלא בגלל הסרבנות הפלסטינית מזה, והתעלמות מנהיגי ישראל מהמוטיבציות הפלסטיניות האמיתיות שיסודן באי־הכרה בזכות קיומה של ישראל מזה.
לשמעון פרס היו אשליות על "מזרח תיכון חדש", והוא גרר את רבין הספקני יותר לתהליך הכושל של אוסלו; אהוד ברק התנבא על "סיום הסכסוך" והתעורר לאינתיפאדה השנייה; אהוד אולמרט היה מוכן ללכת כמעט עד קצה הדרך לקראת הפלסטינים והולך שולל על ידי אבו מאזן; ואילו אריאל שרון, לפני שסבר כנראה שפינוי יישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון יחזק את מעמדה הדיפלומטי של ישראל עד כדי כך שיתאפסו הסיכויים להקמת מדינה פלסטינית, חתם (הגם עם "הערות") על "מפת הדרכים" שקראה להקפאת ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק ובשלב שני, להקמת מדינה פלסטינית "בגבולות זמניים". לזכותו ייאמר שהצליח לקבל מהנשיא ג'ורג' וו. בוש הסכמה ל"גבולות בטוחים ובני הגנה" וקביעה ש"לאור המציאות הדמוגרפית החדשה" (גושי היישובים) הגבול יהיה שונה מהקו הירוק. ממשל אובמה התעלם גם מההסכמים הנ"ל.
כדי להציג תמונה נאמנה, יש להודות לא רק שהגישה המדינית הישראלית השתנתה מאז, אלא שגם הגיאו־פוליטיקה העולמית והאזורית המשתנה אפשרה לישראל לקדם את מטרותיה על פי מתווה מדיני חדש שמשקף את השינויים האלה. ארצות הברית הפכה ליותר בדלנית, רוסיה חזרה בגדול למזרח התיכון, סין מתמודדת, לא באי־הצלחה, על הבכורה הכלכלית ובעתיד אולי גם הצבאית, אירופה המאוחדת כביכול הפכה יותר ויותר לשחקנית משנה בזירה הבינלאומית, וטורקיה, חברה בנאט"ו, נמצאת בעימות רב־חזיתי עם שותפותיה, יוון וצרפת. ואילו במדינות ערב, האיום של איראן והמטרות ההגמוניות שלה, וניסיונות האחים המוסלמים בתמיכת טורקיה של ארדואן לערער את יסודות השלטון בהן - הביאו להערכה מחדש לגבי האינטרסים האמיתיים שלהן, כולל כלפי ישראל והסוגיה הפלסטינית.
את ההתפתחויות הנ"ל ידעה המדיניות הישראלית לנצל היטב לקידום מטרותיה האסטרטגיות המקיפות, לרבות הפעילות הצבאית הגלויה והלא גלויה שלה, לפי מקורות זרים, להגבלת ההתבססות האיראנית בסוריה, שבלעדיה היו משמרות המהפכה האיראניות יושבות היום על גדר הגבול של רמת הגולן. פעילות זו לא הייתה מתאפשרת אילולא מערכת היחסים התכליתית שישראל פיתחה עם רוסיה בלי לפגוע ביחסים החיוניים הקרובים עם אמריקה.
התעצמותה הצבאית, כולל התכנון לטווח ארוך של צי הצוללות וכלי השיט האחרים, סייעה לקידום קשריה של ישראל עם המדינות הערביות מול האיום הישיר של איראן, וזה העקיף של ארגוני טרור אסלאמיסטיים ואחרים. בו בזמן, גם תגליות הגז הטבעי אפשרו לישראל לפתח באזור מזרח הים התיכון כולו מהלכים אסטרטגיים משמעותיים עם יוון, מצרים, קפריסין ואיטליה. יש אומנם לשמור על פרופורציה, אבל אפשר להסכים עם הקביעה בתקשורת העולמית שישראל הפכה בתקופת נתניהו למעצמה אזורית.
