חוקרי קבוצות חברתיות מאמינים שזהות היא מושג מפתח בהבנת התנהלותן של קבוצות אלו. זהות משותפת מגדירה את גבולות השייכות לקבוצה, אמונות הקבוצה, תפיסת עולמה והפעולות שהיא עושה לגבי נושאים שהזמן בוער לגביהם.
היום ניתן לומר בבירור: זהות ההפגנות בבלפור משתנה במהלך הזמן ועברה שלושה גלגולים. בתחילה, ההפגנה בבלפור זוהתה בעיקר עם המצוקה הכלכלית שנבעה מהסגר הראשון ושיתקה את הפעילות העסקית, בפרט את מגזר העסקים הקטנים והבינוניים. סדר היום של המחאה התמקד בטיפולה של הממשלה במשבר הכלכלי שהתרחש בעקבות הגל הראשון של הקורונה. אחת הטענות הייתה שקבלת ההחלטות על המגבלות התבצעה ללא נתונים תומכים. הסיקור התקשורתי כלל סיפורים אישיים של אנשים, בעיקר בעלי עסקים קטנים ובינוניים, שנקלעו למשבר כלכלי בעקבות סגירתם. אלה רתמו אלפים שהגיעו להפגנות.
בגלגולה השני, ההפגנה בבלפור חידדה את הטענות כלפי הממשלה “המנותקת” מהעם, והמפגינים דרשו את התפטרותו של ראש הממשלה. המסר בהפגנה זו התרחב לכדי תזכורת לכתבי האישום העומדים נגד ראש הממשלה. כלומר זו הפכה להפגנה נגד פרסונה. מנגד, בממשלה כינו את המפגינים “אנרכיסטים”. נוצר מעבר ברור מהפן הכלכלי לפן הפוליטי, ובעקבות כך מספר המפגינים ירד. המעבר בין הזהויות הוביל לירידה בהזדהות הציבורית עם ההפגנות.
בגלגולן השלישי, שבו אנו חוזים כיום, המסר המרכזי של ההפגנות הוא המאבק על הדמוקרטיה. לטענת המוחים, שסע עמדתי מקוטב פוגע בדמוקרטיה הישראלית. המתח הקיים בין אנשי השמאל־מרכז והימין הוליד, כדבריו של ד”ר שוקי פרידמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, את “השסע הדמוקרטי”, שבו כל קבוצה רואה את ישראל כמדינה דמוקרטית באופן שונה לגמרי, בהתאם להשקפות העולם שלה ובאופן שבו היא תופסת דמוקרטיה. בכך נוצרו, הלכה למעשה, “שתי דמוקרטיות לשני עמים”. מחלוקת עמוקה זו לא מאפשרת לאזרחים להתגבש.
הסקר “מפסיקים לפרק – מתחילים לחבר”, שבחן בעבר את השסעים בחברה הישראלית ונערך על ידי חברת מדגם, הראה שהפילוג והשנאה הפכו להיות המאפיין הבולט של החברה הישראלית, וכי הישראלים מונעים מסטיגמות ומדמוניזציה של האחר. כך גם כיום.
הזהות השלישית של ההפגנה – המאבק על הדמוקרטיה – למעשה מבוססת על הזעם והתסכול מהזהות הראשונה והזהות השנייה. לטענתי, הזהות השלישית היא לכן איחוד ושילוב של שתי הזהויות שלפניה. בגלגול השלישי של ההפגנות, אנו רואים מעבר ממחאה על תפקוד לקוי למחאה התובעת פתרון פרקטי – לא עוד “שיפור עבודתו” של “עובד הציבור”, אלא דרישה להחליפו.
הכותבת היא סגנית ראש החוג הרב־תחומי במכללה האקדמית צפת